בתחילת פרשת ויקהל משה מבקש מעם ישראל שיביאו תרומה לבניית המשכן ולבגדי הכהנים.

התגובה של עם ישראל היתה נלהבת "ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב ליקוק" עד שהיה צורך לעצור את זרם התרומות "ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה יקוק לעשת אתה: ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא".

לאחר שהעם הביא את תרומתו מציינת התורה את תרומת הנשיאים "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן".

רש"י מתייחס לכך שהנשיאים כתובים בכתיב חסר, וכן לכך שהנשיאים הביאו רק לאחר שהעם הביא את תרומתו, וזה בניגוד לתרומות בחנוכת המשכן ששם הנשיאים הקדימו להביא את תרומתם: "והנשאם הביאו - אמר ר' נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב".

רש"י מביא את דרשתו של רבי נתן פעמיים, גם בפרשתנו וגם בפרשת נשא (ז-ג) בתרומת הנשיאים בחנוכת המשכן.

אמנם צ"ע מה טעם לפגם מצא רבי נתן (ורש"י בעקבותיו) במעשי הנשיאים, האם הנשיאים לא צודקים במחשבתם? האם כאשר זוג בונה את ביתו הוא לא ישמח אם חשובי האורחים יאמרו שנחכה לראות מה חסר ואנחנו נשלים? האם לזה יקרא "עצלות"?

הרש"ר הירש רואה את חטאם כהתנשאות על העם "מחשבת הנשיאים היתה מגונה, שכן בשעת הקמת המפעל הלאומי הגדול העדיפו לראות את עצמם במדרגה גבוהה מן העם וכנציגי העם, במקום שיהיו שוהים בקרב העם כאצילי בניו ואחיו. התוצאה היתה, שבמקום שילכו בראש העם בהתלהבות ההתנדבות, נשארו אחרונים"

בלשון חריפה יותר כותב הכלי יקר, שיש במעשה הנשיאים גאוה שרק הם יכולים להשלים את מלאכת המשכן "ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה באומרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים, אבל אנחנו ממלאים כל מה שהציבור מחסרים".

אמנם צל"ע, מדוע לפרש את מעשה הנשיאים כגאוה והתנשאות ולא כחשיבה רציונאלית שבאה לוודא שיהיו את כל החומרים הדרושים לבניית המשכן?

עוד יש להקשות שלכאורה הנשיאים הצליחו במחשבתם, שהרי בסופו של דבר הנשיאים הביאו את אבני השהם ואבני החושן, ולכאורה אלו דברים חשובים ביותר, ומה יש לנשיאים להצטער?

אמנם יתכן שתרומה זאת בכל מקרה היתה מוטלת על הנשיאים, הרשב"ם ועוד ראשונים מסבירים שכל נשיא תרם את האבן של שבטו כנציג השבט (ואת אבני השהם הביאו הנשיאים ביחד משום ששם כל השבטים כתובים עליהם), וא"כ יתכן שלא היתה בכך תרומה מיוחדת.

יתכן להסביר שחטאם של הנשיאים נבע מחוסר הבנה של מהות עניין התרומה למשכן. הנשיאים הבינו שיש משימה של הקמת המשכן, וממילא הציעו תוכנית חכמה להשלים את מה שחסר, ובמידה שלא יהיה חסר אז אין צורך בהם.

אמנם העם הבין אחרת, העם הבין שהקב"ה נתן לנו זכות לתרום, להיות חלק מהשראת השכינה בישראל.

אין זו רק משימה המוטלת על העם, אלא זכות שהקב"ה נותן לעם ישראל להיות חלק מבניית מקום להשראת השכינה.

הנשיאים היו צריכים להראות דוג' אישית, שהם לא מוותרים על הזכות שנפלה בחלקם. במקום זאת הם לקחו סיכון שלא ישאר מה להביא, שהם הנשיאים לא יהיו חלק במפעל גדול זה.

דוג' לדבר אנחנו רואים בבתי כנסת ובמפעלי חסד חשובים, שאנשים רוצים להיות הם אלו שתורמים (גם אם אין שלט הנצחה) כדי להיות חלק מעבודת ה' החשובה.

מקובל לראות צדקה כעזרה של העשיר לעני, אך באמת יש כאן עזרה הדדית, העני מזכה את העשיר לקיים מצוה ולעזור ליהודי.

מעתה נבין את צערו של אהרון, רש"י בתחילת פרשת פרשת בהעלותך כותב "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

האדם צריך להרגיש בצורה טבעית רצון להיות חלק מעבודת ה', ובלשון למדנית, לא רק שה"חפצא" של המצוה תיעשה, אלא שהוא ה"גברא" יהיה חלק מהמצוה. ודאי שאין להתקוטט על המצוה, אך יש לשמוח בחלקינו שזיכנו הקב"ה להיות חלק מעבודתו.