אנחנו משתדלים לא לחזור על אותה טעות פעמים, בודאי לא על טעות ששילמנו עליה מחיר כבד.

יעקב אבינו מעיד על עצמו (מז-ח) "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם". קשיים רבים עברו על יעקב, אמנם יש חוט מקשר בין הקשיים:

עשו רודף אחרי יעקב בגלל לקיחת הברכות ע"י יעקב.

יעקב מבין שהוא צריך לברוח מלבן בגלל הצלחתו "וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה".

יוסף נמכר למצרים עקב קנאתם של האחים ביוסף. הגמ' במסכת שבת (י:) אומרת שהטעם שהאחים קנאו ביוסף משום כתונת הפסים שעשה לו יעקב אביו "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". 

הצד השווה הוא הקנאה בתוך המשפחה שגורמת לצד המקנא לרדוף את מושא קנאתו "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד-כא). 

והנה בסוף ימיו של יעקב הוא מגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הוא חוזר ופוגש את יוסף, עתידם הכלכלי מובטח, וכל בניו סובבים את מטתו.

לפני מתתו יעקב מברך את כל השבטים, אך עוד קודם לכן יעקב מברך את בני יוסף. מנשה ואפרים עומדים נצבים לפני יעקב, מנשה הבכור מול ידו הימנית של יעקב, ואילו אפרים הצעיר מול ידו השמאלית, והנה להפתעתנו "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור" ואז מברך יעקב את נכדיו.

יוסף שרואה את "הטעות" (וגם מודע למחיר הגבוה של "טעויות" מסוג זה) מנסה "לתקן" את אביו "וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה, ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו" אך יעקב איתן בדעתו "וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים".

מדוע יעקב חוזר על אותה הטעות שוב. האם יעקב לא למד ממאורעות העבר, ובשלמא יעקב לא השווה את נכדיו ללבן ועשו, אך מדוע לא למד מבניו שמכרו את יוסף?

ניתן ללכת בשלוש דרכים:

1. יתכן שיש מכאן סיוע לפירושו של הרמב"ן (מה-כז), יעקב לא למד מתוצאות מעשיו מכיוון שלה ידע על מכירת יוסף "יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (להלן מט ג - ז). ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים". 


2. יתכן שיעקב היה מודע לתוצאות הקשות, אמנם מבחן התוצאה המיידי הוא לא בהכרח הדרך שעם ישראל בוחן את דרכו. עם ישראל היה באלפיים שנות גלות, הוא לרגע לא חשב שדרך היהדות היא לא דרכו. גם כאשר עם ישראל סבל כתוצאה משמירת תורה ומצוות, הוא ידע ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", עלינו לעשות את ההשתדלות "ויקוק הטוב בעיניו יעשה".

ולכן פעמים שעדיף לעשות את "האמת" אע"פ שיתכן שהמחיר יהיה כבד.

הקושי בהסבר זה הוא שחז"ל ביקרו את מעשיו של יעקב, בהעדפת יוסף.

1. יש לדון, האם ראוי באמת להתייחס לכל הילדים בצורה שווה? מסתבר שודאי שלא, הרי לכל ילד יש את הצרכים שלו, את הרצונות והעדפות שלו, אי אפשר לחנך בשלשות.

רש"י מביא (באפשרות השניה) שיוסף היה "בן זקונים" משום "ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו". על זה שיעקב מסר דווקא ליוסף את כל מה שלמד משם לא מצאנו ביקורת של חז"ל, ולכאורה בזה יש הרבה יותר לקנא? יתכן שהאחים ראו שיוסף מוכשר יותר ללימוד תורה ולכן קיבלו את מסירת התורה המיוחד ליוסף, מן הסתם יעקב חיזק בכל אחד את המיוחדות שלו.

אמנם המדרש מבקר את יעקב בעניין "כתנת הפסים", מסתבר שלכל הילדים קר בחורף באותה המידה, וכולם היו שמחים לקבל כתונת פסים, מסתבר שהאחים ראו בכך אהבה יתירה שאוהב יעקב את יוסף. לא רק חינוך על פי הצורך המיוחד של כל אחד, אלא העדפה של אחד על השני, את זה האחים לא יכלו לסבול, ולכן קנאו ביוסף.

יש לחלק בין התייחסות עניינית להעדפה, אמנם וודאי שיש סכנה בדבר, המרחק בין השניים אינו גדול, אך כשמדובר בשבטי ישראל נראה שיעקב ידע שהם יקבלו התייחסות עניינית להבדלים ביניהם.

החזקוני מפרש שיעקב לא הפך את סדר העמידה של מנשה ואפרים, רק "שכל את ידיו- עשה עניינו בהשכל ובחכמה, שמן הדין היה לו להפוך הבנים לפי מה שהיה בדעתו לתת אפרים לימינו ומנשה לשמאלו, והוא עשה ההשכל והחכמה בידיו שלא רצה לבייש מנשה כי הוא היה הבכור, וצריך לחלוק לו כבוד קצת" (דלא כפירוש רבינו בחיי). יעקב לא רצה לפגוע במנשה, אך ידע שעיקר הברכה ראויה לאפרים.