פרשיותינו עוסקות בעשיית המשכן ויש בהם ענין הבולט לעין כל, שעל כל מעשה ומעשה ועל כל פרט ופרט חוזרת התורה ומאשרת שעשו אותו "כאשר צוה ה' את משה". והלא דבר הוא!

לא פעם חוזר המדרש ומודיע שעשיית המשכן היא כפרה על חטא העגל. "שחורה אני- במעשה העגל, ונאוה אני- במעשה המשכן" (שמו"ר מט', ב').

לכך נאמר- "משכן העדות", ש"עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל" (שמו"ר נא).

"אמר הקב"ה לישראל, בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן באלה, אני מתרצה לכם, הוי 'אלה פקודי המשכן' (שמות לז', כא')" (שמו"ר נא', ח').

ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, מפרש שחטא העגל לא היה ע"ז ממש, אלא נחשב לחטא ביחס למעלתן של ישראל, ואדרבא, כלפי אומות אחרות היה הדבר נחשב למצוה, כיון שהם חפצו בקרבת אלוקים, אלא שעשו זאת עפ"י מחקר שכלי ולא עפ"י צווי אלוקי. והרי סופו של דבר הוריד להם משה כרובים מזהב, ואין העגל מוזר יותר מאשר כרובים, אלא שעל כרובים נצטוו, ולא על העגל. והקב"ה בחר בישראל להודיע רצונו שהוא למעלה מחכמה ושכל אנושי. וההתחכמות להוסיף קרבת אלקים ע"י תחבולות אנושיות פסולה היא בישראל, וסופה שהיו שנכשלו גם בחטא ע"ז.

וזוהי הקדמת נעשה לנשמע, שיש אמנם ענין להבין ולהעמיק במצות התורה, אך רק לאחר הקיום, והעשיה קודמת לשמיעה ואיננה מותנית בהבנה.

בזה מפרש הריה"ל את דברי חז"ל במדרש (שמו"ר מא', א'), "נאה היה לאבותינו לקבל את התורה ולומר 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע' (שמות כד', ז'). שמא נאה היה להם לומר 'אלה אלהיך ישראל'?! (שמות לב', ד')". והדבר תמוה, איך אפשר להשוות בין שני דברים כ"כ מנוגדים, שאין ביניהם כל דבר משותף, אלא שהקדמת נעשה לנשמע הוכיחה שהבינו יסוד זה, שאין לקיים מצוות רק מתוך הבנה, ואילו בחטא העגל חטאו בכך שהלכו אחרי שכלם והבנתם, וחידשו מצוה שלא עלה על דעת המקום, ומ"מ המכנה המשותף הוא רצונם לקרבת אלוקים.     פרה אדומה מכפרת על חטא העגל "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה". (במד"ר יט', ח'). פרה היא חוקה, ועליה אמר שלמה, החכם מכל אדם, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז', כג'). ומפרשה זו הבין שלמה, שאף שאר חלקי התורה, שחשב שהוא מבין אותם, אף הם למעלה מהשגתו. וע"כ נאמר "זאת חוקת התורה" (במדבר יט', ב'), שהתורה כולה חוקה היא, ובכך מכפרת הפרה על חטא העגל, שהלכו אחרי שכלם לחדש מצוות.

וזוהי הסיבה שהתורה חוזרת פעמים כה רבות, שישראל עשו "כאשר צוה ה' את משה" להורות, שבזה קיימו שוב "נעשה ונשמע", ועשו הכל עפ"י הצווי האלקי, ותקנו בזה את חטא העגל, שקבלו על עצמם לעשות "כאשר צוה ה' ", ולא עפ"י הבנתם.

ואפשר שיש כאן ענין נוסף טבעו של עולם, שיש פער בין המחשבה למעשה, בין האידיאל המופשט לבין הוצאתו אל הפועל. ובמימוש לעולם יש ירידה ביחס לרעיון. ואילו כאן גילתה התורה, שבעזרתו של בצלאל, שידע "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת" (שמות לא', ד'), תאם המעשה את המחשבה, ולא היה מרחק בין הצווי האלקי למעשה האנושי, וכל שעשו היה "כאשר צוה ה' את משה".

בעוד מספר ימים יצאו רבים מחברינו "לצבוא צבא" (במדבר ד', כג') תפילתנו וברכותנו, שישכילו לממש בפועל כל אשר למדו בשהייתם בישיבה, ולא יהיה פער בין האידיאל למעשה, ויקויים בהם מה שאמר משה, כאשר ראה את כל המלאכה "והנה עשו אותה כאשר צוה  ה' כן עשו ויברך אותם משה" (שמות לט', מג')- א"ל: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וכו' (רש"י).