מפורמת שאלת הראשונים והאחרונים על דינו של בן סורר ומורה (בס"ו).

המשנה בסנהדרין עא: אומרת "בן סורר ומורה נידון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב".

הברייתא בגמ' מאריכה בהסבר טעם דינו של בן סורר ומורה "תניא רבי יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב".

הקושי בדין בן סורר ומורה הוא קודם כל קושי רגשי, כיצד ניתן לצוות להרוג ילד בן יג' שנה. אך ישנו גם קושי דתי, כיצד מענישים אדם על שם סופו, והרי יש אפשרות לאדם לעשות תשובה.

החזקוני והרא"ם הקשו עוד מהסיפור של ישמעאל. כאשר כלו המים מהבאר והגר מתייאשת מסיכוי ההצלה של בנה ישמעאל, אומר לה מלאך ה' "...אל תיראי כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם... ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער" (בראשית כא').

רש"י מביא מר"ה טז: שמלאכי השרת אמרו לפני הקב"ה: "רבש"ע מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?!". והקב"ה השיבם: "עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו באשר הוא שם".

וקשה, מה החילוק בין בן סורר ומורה שנידון על שם סופו, לישמעאל שלא נידון על שם סופו אלא "באשר הוא שם"?

מצאנו חילוקים רבים בפרשנים, שנראה שניתן להסביר את כולם על פי יסוד אחד.

1. ב"בן סורר ומורה" החל התהליך שעתיד לחייבו.

החזקוני והרא"מ תירצו ש"בן סורר ומורה" כבר התחיל את התהליך שבסופו הוא עתיד לעשות חטאים המחייבים מיתה [הוא אינו שומע בקול הוריו, וכן הוא "זולל וסובא" (חז"ל פירשו שהכוונה שהוא גנב כסף מאביו כדי לקנות בשר ויין) וכו'], משא"כ ישמעאל שלא התחיל.

(אמנם צ"ע, שהתורה אומרת בבראשית כא-ט "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" וכתב רש"י "מצחק - לשון עבודה זרה... דבר אחר לשון גילוי עריות... דבר אחר לשון רציחה..." וא"כ גם ישמעאל כבר התחיל בעבירה?

ושמעתי שיש לחלק שישמעאל לא התחיל בעבירה שעליה הוא נתבע, מה שאין כן בס"ו שנידון על כך שילסטם את הבריות, וכבר התחיל לגזול מאביו ואמו).

1. חילוק בין שני סוגי "בית דין".

המהר"ל ועוד אחרונים תירצו "דהא דקאמר ד'אין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותו שעה', היינו בדין בית דין של מעלה, לפי שאין ראוי לדון אלא כפי אותו שעה. אבל בית דין של מטה דנין על שם סופו, כדי להצילו מבית דין של מעלה, שהם ידונו אותו כדי שלא ימות בדיניהם חייב".

1. חילוק בין האדם עצמו לבניו.

המהרש"א בר"ה טז: מתרץ: "בן סורר נידון ע"ש סופו של עצמו, משא"כ בישמעאל על שם סופו של בניו לא נידון".

1. חילוק בין גוי לישראל.

רק בישראל נאמר הדין שנידון על שם סופו.

1. בס"ו הגיע מאשת יפת תואר.

הבן יהוידע (ר"ה טז:) כותב עפ"י דברי רש"י (דברים כא-יא) שבס"ו הגיע מאשת יפת תואר, מין בשאינו מינו, ולכך שינו דינו.

1. חילוק שישמעאל עשה תשובה.

הפנים יפות מתרץ "ולא ידענו מאי קשיא ליה, דהא לא שייך גבי ישמעאל ימות זכאי ואל ימות חייב, דהא ישמעאל עשה תשובה בסוף כפרש"י בפרשת לך לך [טו, טו] תקבר בשיבה טובה שעשה ישמעאל תשובה".

ונראה שכל החילוקים הם ביטוי לתירוץ אחד.

נראה שדינו בס"ו לא בא כעונש לבן סורר ומורה, אלא כדי לזכותו של הבס"ו. אע"פ שיתכן שהב"ו יעשה תשובה, ס"ס מכיוון שהסיכוי נמוך ביותר, לכן לזכותו אנחנו הורגים אותו. וכך מבואר במשנה ובברייתא "אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם".

ולכן ודאי גזרה חכמתו יתברך שאדם לא יענש על שם סופו, אמנם התורה מרחמת על בריותיה, ובמקרה קיצון (שלדעת רי"ה ור"ש לא היה ולא עתיד להיות) המוות טוב מחיים.

ולכן לישמעאל שעתיד לעשות תשובה ודאי שאין זכות במיתתו.

ולכן דווקא בבס"ו שהוא בעצמו יחטא ולא בניו זכות הוא לא שימות זכאי.

ודווקא בס"ו שכבר החל בתהליך וממילא חזקה שימשיך בתהליך ההתדרדרות אנחנו דנים שזכות לו שימות.

ועוד שבס"ו הגיע מאשת יפת תואר, ולכן הסיכוי שיוכל לשוב נמוך יותר.

וכך נוהגים דווקא בי"ד, כעין דין "זכין לאדם" וכעין דין "כפיה על המצוות", מה שאין כן בי"ד של מעלה שהם שופטים את האדם ולא מתערבים בהחלטותיו.

ובישראל יש יותר רצון לפעול לזכותו מאשר בגוי.

אמנם עדיין צ"ע לפי"ז, מדוע א"כ נידון בס"ו במיתה חמורה של סקילה? וצ"ע.