במבט פשוט על הפרשה, נראה שהתורה מתייחסת ברצינות רבה לדברי בלעם.

ולכאורה תימה, מה הפחד הגדול מהקללה? ומה בכך אם יבוא גוי ויקלל את עמ"י (ח"ו)?

המשך חכמה כותב שהמלחמה הפיזית מושפעת גם מהמלחמה הפסיכולוגית (כמו שאנו רואים במלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שלמוטיבציה של החיילים יש חשיבות מכרעת בשדה הקרב), וממילא אם בלעם היה מצליח לקלל, הדבר היה נותן דחיפה גדולה לעמי כנען היושבים בארץ ישראל. ולכן מנע הקב"ה את בלעם מלקלל "ולא אבה יקוק אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך יקוק אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך יקוק אלהיך".

הגמרא בברכות (ז.) רואה את היכולת של בלעם לקלל יכולת לכוון את הרגע שבו הקב"ה כועס "דתניא ואל זועם בכל יום, וכמה זעמו? רגע... ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה ויודע דעת עליון...". הגמ' שואלת מתי זה הרגע הזה שבו הקב"ה כועס? "תנא משמיה דרבי מאיר בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקדוש ברוך הוא".

מה המשמעות של היכולת לזהות את זעמו של הקדוש ברוך הוא?

המשנה באבות (ה-יט) מגדירה את תכונותיו העיקריות של בלעם: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע". 

ונסביר:

א.     רוח גבוה הכוונה לגאוה, וזה ניכר בפרשה: בלעם לא מרוצה מהשליחים שנשלחו אליו, ומעוניין בשליחים נכבדים מאלה, ועוד, בלעם פותח כל נבואה בסיפור על עצמו (כד-ב) "נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים". לא מצאנו שאברהם מתפאר בעצמו ובמדרגתו, אברהם אומר "ואנכי עפר ואפר".

ב.     נפש רחבה- מסביר הרמב"ם שהכוונה לתאוה, המדרש מספר שבלעם בא על אתונו, ועוד שבלעם מייעץ לבלק להכשיל את ישראל באיסורי עריות, לעומת אברהם שכאשר ירד למצרים אמר לשרה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" ומביא רש"י "מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם".

ג.      אמנם יש לעיין, מה הכוונה בעין רעה? לכאורה עין רואה את מה שהיא רואה, עין זו מצלמה, והיא מצלמת את המציאות, האם רק על ראיה פסימית יצא הקצף? 

אלא שנכון שמצלמה מצלמת, אך השאלה מה מצלמים. אפשר לצלם את הדברים הטובים, רואים את האדם מחייך ומאושר, ואפשר לצלם בדיוק כשהמצולם עושה אפצ'י, ונראה כמו חייזר.

בעל עין רעה לא משקר לכאורה, אך באמת ההתמקדות בשלילה זהו השקר הגדול, שקר שלפעמים קשה לעלות עליו.

הרמב"ם פירש עין טובה כהסתפקות, ובשורש זה אותו הדבר, האדם יכול להסתפק במה שיש לו כיוון שהוא רואה את הטוב במה שיש, אך אדם שמתמקד בשלילי, אף פעם לא יסתפק במה שיש לו.

מסתבר שיש קשר בין התכונות, מי שמלא גאווה ותאוה, אף פעם לא יוכל לקנות את מידת ההסתפקות.

וממילא נראה שזה כח הקללה של בלעם, היכולת להתמקד ברע שיש בעולם בכלל ובעמ"י בפרט, לראות את הע"ז והכפירה ולהעצים אותם. לתפוס את אותו הרגע שבו הקב"ה כועס. נכון ישנו רגע כזה, אך הוא רק רגע אחד ביום.

הפרשה מלמדת אותנו שניתן להפוך את הקללה לברכה, אך מלמדת אותנו שח"ו, אפשר להפוך כל דבר גם לקללה (אילולי הקב"ה הצילנו). 

הברכות שבתורה הן לא ברכות קלאסיות שאנו רגילים אליהם מימי הולדת, אין "תהיה בריא... תתגדל בתורה...", אלא הם מספרות לנו על עצמנו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה... מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל..." וכן בברכותיו של יעקב "גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו... יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים...".

הברכה היא היכולת לקחת את הטוב שבאדם, לחזק אותו ולהוסיף עליו, ואילו הקללה עושה בדיוק ההפך.

ובנו תלוי הדבר. שהרי הפרשה מלמדת אותנו נקודה נוספת.

בלעם מנסה לקלל את עמ"י והקב"ה מונע זאת ממנו, אמנם בסוף הפרשה בלעם מייעץ לבלק להכשיל את עם ישראל באיסורי עריות, ובזה הקב"ה לא מתערב ובאמת עם ישראל נכשל "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" ונענש.

כל עוד הדברים לא היו תלויים בנו, הקב"ה הגן, אך הקב"ה משאיר לנו את הבחירה החופשית.

בסופו של דבר התברר שמעשינו הם אלו שיכריעו, הדבקות בה' וההתרחקות מבעל פעור.