פרשת משפטים מלאה בציווים של בין אדם לחבירו, ובמיוחד בדאגה לעני לגר ליתום ולאלמנה.

בתהילים פרק קמו, אותו אומרים בפסוקי דזמרה אנחנו משבחים את רבש"ע על דאגתו לחלש:

"עשה משפט לעשוקים, נתן לחם לרעבים, יקוק מתיר אסורים:

יקוק פקח עורים, יקוק זקף כפופים, יקוק אהב צדיקים:

יקוק שמר את גרים, יתום ואלמנה יעודד, ודרך רשעים יעות".

ויש לשאול, מה עושים ה"צדיקים" בין העשוקים, רעבים, אסורים, עורים, כפופים, גרים, יתום ואלמנה? ונראה שזה בדיוק הצדיק, מי שנמצא ביחד עם המסכנים ולא עוזב אותם.

התורה מצוה לעזור ולהלוות לעני (כב-כד) "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך". ההלוואה היא חלק ממצות צדקה. 

רש"י מקשה שהרי יש חיוב להלוות, שהרי כתוב "העבט תעביתנו", וא"כ למה כתוב בלשון "אם" שמשמע רשות? רש"י מביא את דברי רבי ישמעאל "רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן".

ולכאורה יש תימה, שואל המהר"ל "יש לפרש מה שכתב לשון "אם" אף על גב דחובה הם?" דהיינו למה התורה כביכול מבלבלתאותנו, הרי היתה התורה לכתוב ישר "כסף תלוה את עמי", ולא היה צורך לכתוב "אם" ואז לומר לנו במדרש שהכוונה לחובה.

שאלה זו שייכת גם בשני מקומות נוספים שאם משמש לשון חובה: "ואם מזבח אבנים תעשה לי..." וכותב רש"י "רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר..." ולגבי "ואם תקריב מנחת בכורים ליקוק".

מסביר המהר"ל שאע"פ שהתורה מצוה לדאוג לעני, התורה מעוניינת שהאדם לא יעשה זאת מתוך חובה המוטלת עליו, אלא מרצונו, "מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך- אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה".

התורה רוצה שנדאוג לעניים מתוך אכפתיות אמיתית, מכיוון שהם אחינו, ומתוך לב טוב "אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) ולא ירע לבבך". 

פשט התורה ("אם") מדבר על האידיאל- אהבה לעני, ואילו המדרש ("חובה") על הציווי המעשי.

כמו כן לגבי מזבח וביכורים, שבהם אנחנו מודים לרבש"ע, אם אדם יאמר תודה לה' משום שציוו אותו לומר, אין זו תודה אמיתית, לכן אדם צריך להרגיש שהוא מודה מרצונו החופשי.

ציווי כפול מוטל על האדם, גם לעשות מעשים טובים, אך גם להיות בעל תכונות טובות. 

שמעתי הרב אשר וייס שביטוי לזה אנחנו מוצאים גם בציווי הכפול להידמות לקב"ה:

סוטה יד. "ואמר ר' אחא בר חנינא מאי דכתיב 'אחרי ה' אלקיכם תלכו... מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, מה הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים"- ציווי למעשים טובים.

שבת קלג: "אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום"- ציווי לתכונות טובות. 

עלינו לזכור, שהחולה אותו אנחנו מבקרים, העני שלו אנחנו תורמים, או החבר הזקוק לעזרה, אינם "חפצא של מצוה", אינם רק דרך שבו האדם "יוצא ידי חובה" של המצוה. 

אנחנו מתקרבים לפורים, ומפורסמים הדברים שגם במצות משלוח מנות אנחנו מוצאים שני טעמים:

1. תרוה"ד- נראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא.


2. מנות הלוי-  כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה הפך מ"ש הצורר מפוזר ומפורד.

ויתכן שהדברים משלימים זה את זה, אנחנו רוצים לדאוג שלכולם תהיה סעודה, אך מתוך אכפתיות אמיתית של עם מאוחד ואוהב.

שנזכה להוסיף אהבה שלום ורעות בעם ישראל.