בעיוננו בפרשיות המשכן, פרשיות תרומה ותצוה עוסקות בצווי על עשיית המשכן וכליו, ופרשיות ויקהל פקודי עוסקות בהקמת המשכן וכליו. ואנו מוצאים כמה הבדלים ביניהם הטעונים ביאור.

1. בפרשת תרומה, התורה מצווה על עשיית הארון השלחן המנורה תחילה, ולאחר מכן על עשיית המשכן עצמו. ואילו בפרשת ויקהל הסדר הוא הפוך – בתחילה עשיית המשכן ואח"כ עשיית הכלים. מה פשר הדברים?


2. בפרשת ויקהל, משה מקהיל את עם ישראל לדורותיו על מלאכת המשכן ופותח במצות השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" וכו' (שמות לה, ב). מה עניינה של השבת כאן, והלא כבר נצטוונו עליה כמה פעמים בזמן עשרת הדברות ומה צורך בציווי נוסף דוקא לפני הקמת המשכן? בנוסף לכך, בפרשת כי תשא הציווי על השבת מופיע לאחר הציווי על המשכן, ואילו כאן הסדר הוא הפוך?


3. למעשה זהו היה הויכוח בין משה לבצלאל, מה קודם למה, כפי שכותב רש"י על הפסוק: "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" (שמות לח, כב):

"אֲשֶׁר צִוָּה אותו משֶׁה" אין כתיב כאן, אלא "כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה". אפי' דברים שלא אמר לו רבו – הסכימה דעתו למה שנאמר למשה מסיני. כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואח"כ משכן. אמר לו בצלאל: מנהג עולם לעשות תחילה בית ואח"כ משים כלים בתוכו! ... אמר לו משה, כלום בצל-אל היית? כי בודאי כך צוה לי הקב"ה! וכן עשה, המשכן תחילה ואח"כ עשה כלים.

ולכאורה הדברים קשים. אם באמת משה נצטווה לעשות קודם משכן ואח"כ כלים – מדוע ציוה להיפך? ומה הפירוש "בצל-אל היית", וכי משה לא היה בצל-אל ושמע את מה ששמע? ומה ההבדל ביניהם?

הרב חרל"פ, בספרו "מעייני הישועה" "מי מרום" על הפסוק: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיה נא, טז) כותב: ישנם שני סוגי צללים, ישנו צל שמסתיר את האור – וזה דבר שלילי. אך יש צל שבא כדי שנוכל לקלוט את האור – כי האור כל כך חזק שאי אפשר להביט בו, וע"י הצל ניתן להנות מן האור, כפי שנאמר בבריאה "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א, ד). "ראה שאין העולם כדאי לו ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב.). העולם שלנו אינו יכול לקלוט את עוצמת האור האלוקי הזה, ולכן ההתגלות של הקב"ה בעוה"ז היא ע"י הסתרת האור. וזהו "הצל" - המסמל את עולם המעשה.

"סוף מעשה במחשבה תחילה". משה – שהוא רוחני ביותר, ששייך לעולם המחשבה, אצלו הסדר הוא הפוך – קודם הכלים ואח"כ המשכן, אע"פ שהוא שמע מפי הקב"ה לעשות קודם המשכן. כי אדם שנמצא בעולם האור, אצלו הסדר הוא מתחיל מה"מחשבה תחילה". אך בעולם המעשה שבא בהסתרה שזהו "בצל-אל היית" כאן הסדר הוא שונה – קודם המשכן ואח"כ הכלים. זהו "הנוהג שבעולם", כי אם אין את המסגרת אין היכן להכניס את התוכן.

במציאות קיים מאבק מתמיד בין המסגרת ובין התוכן. ה"אידיאה" – השאיפה הרוחנית, רוצה להתפשט ולפרוץ את כל המסגרות, מאידך המסגרת – תוחמת, מצמצמת, פעמים אולי אפי' חונקת את ההתפרצות הזאת. האידיאל הוא למצוא את האיזון בין המסגרת ובין התוכן הרוחני, כי כאשר מתפשטים יתר על המידה אפשר ח"ו גם למעוד ,והמסגרת לפעמים נותנת את האפשרות להתרחב בלי לפחד מנפילה. משל למה"ד? לאדם שנמצא בבנין רב קומות. אם לא יהיה מעקה במרפסת הוא לא יעיז לעשות אפי' צעד אחד החוצה אל עבר המרפסת, אך כאשר יש מעקה הוא יכול לצאת עד קצה המרפסת; המעקה נותן אפשרות להתרחב.

מאידך, לפני שבונים את המסגרת יש להציב את היעד לקראת מה הולכים. לכן, לפני בנין המשכן משה מצווה על השבת, כי השבת היא הבסיס הרוחני של כל ימי המעשה, והיא השאיפה שלנו: "תכלית מעשה בראשית". וע"כ משה, לפני שהוא בונה את המשכן, הוא מציב את היעד, כי לפעמים עוסקים במסגרת אבל לא יודעים לקראת מה הולכים – ולפני הבנין חייבים לדעת את המטרה!