למעט שמונת הפסוקים הראשונים של פרשתנו, כל הפרשה עוסקת בדיני הצרעת, וכן ממשיכה גם הפרשה הבאה בנושא זה. סה"כ 116 פסוקים.

נחלקו רבותינו מה עניינה של הצרעת. יש הרואים בה מחלה מדבקת שהתורה באה להציל ממנה, כך כותב האבע"ז "כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם".

אמנם הסבר זה קשה מטעמים רבים ונציין את חלקם:

1. התסמינים שהתורה מספרת עליהם אינם מתאימים לצרעת הידועה בימינו, מה עוד שאין אנו מכירים מחלה שעוברת מהבית לבגד ומשם לאדם.

וביותר שאנו לא רואים שהתורה עוסקת במחלות אחרות שודאי גם הן מדבקות.

1. התנ"ך מספר על כמה מצורעים, ואין רמז לכך שצרעת היתה מדבקת.


2. ועוד שהתורה מטהרת את המצורע שלכאורה נמצא במצב הקשה ביותר "כולו הפך לבן- טהור הוא".

ולכן נראה יותר שהצרעת עניינה טומאה ולא בריאות.

אמנם חז"ל עמדו על כך שהמצורע מביא חטאת ואשם, וא"כ נראה שצרעת באה על חטא מסויים.

חז"ל למדו שהצרעת באה על לשון הרע "אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".

יתכן שלמדו כך מהמצורעים המוזכרים בתורה, שנצטרעו בעקבות דיבור שלילי. כך אצל משה שאמר על בני ישראל "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך יקוק". וכך אצל מרים שדיברה על האשה הכושית שלקח אחיה.

ויתכן שחז"ל למדו כך עקב דרשת לשון "מצורע"- מוציא שם רע.

יוצא שכמעט שתי פרשיות באו בעקבות חטא לשון הרע.

חז"ל הפליגו בחומרת המדבר לשון הרע, והרמב"ם (דעות ז-ג) מסכם "אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם, ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו".

הגמ' (ב"ב קסה.) מציינת את השכיחות הרבה של איסור זה "אמר רב יהודה אמר רב רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא אבק לשון הרע".

אמנם יש לתמוה, מה הטעם שרבים כ"כ נחשלים בעוון זה, מה הנאה יש להם מזה?

הרב משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, מביא בספרו "טעם ודעת" הסבר למנהג האנשים.

התורה מתחילה את דיני צרעת בכך שיש שלושה מיני צרעת "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" ונראה שאלו שלושה טעמים מדוע שאדם ירצה לדבר לשה"ר:

1. שאת- פעמים שלאדם יש חוסר ביטחון עצמי, הוא מרגיש שחביריו עולים עליו, והוא רוצה לשאת את עצמו מעליהם, והדרך שלו לעלות עליהם זה לדבר בהם סרה, כך הוא מנמיך את הסובבים אותו וממילא מרגיש עצמו מנושא מעליהם.


2. ספחת- יש הרוצה להתחבר ולהסתפח לקבוצות וחברויות, וכדי שיאהבו אותו הוא מספר "סיפורים" על אחרים, כך הוא חושב שהוא אדם מעניין שטוב להיות בחברתו.


3. בהרת- יש החושבים שהם כבהרת, שהם יודעים את הכל ומבינים בהכל והכל בהיר לפניהם, וכשרואים מעשה של חבריהם מיד הם מבינים את מניעיו ובמקום הכתוב "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" הם כדיין יחיד פוסקים את דינו ורואים צורך להודיע פסקם לרבים.

הרב פינקוס מסיים בדרך דרש שהרפואה שלהם "והובא אל הכהן" להתחבר לתלמידי חכמים. או שמא לכהן המיוחד- החפץ חיים, וללמוד בספריו.

יתכן להסביר שהעונש הוא כנגד שלושת החלקים.

התורה אומרת "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" וחז"ל (מו"ק טו.) מפליגים בבדידות של המצורע "מצורע מהו בשאילת שלום? תא שמע ועל שפם יעטה שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו שיהא כמנודה וכאבל, ואסור בשאילת שלום" ועוד מובא (פסחים סז.) "דתניא בדד ישב לבדו ישב, שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו".

בנוסף לכך צריך המצורע להביא לטהרתו "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב".

יתכן שהבדידות היא כנגד הרצון של החוטא להסתפח לאנשים בסיפור לשון הרע.

ועץ הארז והאזוב הם כנגד מה שרצה לרומם עצמו כארז ע"י השפלת האחר כאזוב הנמוך.

ושני התולעת אדום, כנגד מה שחשב שהוא יודע הכל, אומרת התורה שישפיל עצמו מגאוותו (רש"י) והדבר הברור והבהיר זה רק צבעו האדום של החטא שאותו עבר.

התיקון הנוסף של מדבר לשון הרע הוא ללכת לצד השני- לדבר לשון טובה.

אנחנו עומדים לפני חג הפסח, שמובא בספרי החסידות שפסח- פה סח.

אנחנו לוקחים את דיבורנו, שזה עיקר מהות האדם "רוח ממללא" ואנחנו משתמשים בה כדי להודות ולהלל לרבש"ע.