דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" וגו' (ויקרא יב, ב).

א"ר שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. (רש"י שם עפ"י חז"ל)

כוונת רש"י לתרץ מדוע התורה הקדימה בסדר הפרשיות את תורת הבהמה (בפרשת שמיני) – דיני בעלי החיים המותרים והאסורים, ורק לאחר מכן עוסקת התורה בתורת האדם – דיני טומאת לידה, טומאת צרעת וכו' (בפרשת תזריע ומצורע). והלא מן הראוי היה להקדים את תורת האדם שהוא חשוב מן הבהמה? אלא אומר רש"י בשם ר' שמלאי שהסדר של התורה הוא כסדר הבריאה והיצירה, והואיל והקב"ה יצר את האדם לאחר יצירת החיה והבהמה– לכן סדר הפרשיות הוא כך.

אלא שהא גופא קשיא, מדוע יצירת האדם נעשתה לאחר הבהמה החיה והעוף, והלא האדם הוא בחיר האנושות כולה?

הקדימה בזמן אינה משמשת תמיד קדימה בחשיבות. לפעמים דוקא הדבר המאוחר יותר הוא בעל חשיבות עליונה יותר, לדוגמא – ששת ימי החול קודמים לשבת, אך השבת חשובה מהם. לעומת זאת, ראש השנה וראש החודש הם חשובים יותר משאר הימים, והקדימה מורה על חשיבותם. א"כ מהו הכלל בזה?

כותב הרב זוין: אם המוקדם והמאוחר הם ביחס של אמצעי ותכלית – המאוחר הוא החשוב. המטרה היא תמיד סופית, והאמצעי בא לשמש את המטרה, כפי שנאמר "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (ע"ז ג.) – ששת ימי המעשה משמשים את השבת. אך יש דברים שבאים לתקן ולהשפיע על אחרים, וכאן הקדימה היא החשובה. ראש השנה משפיע על כל השנה, וכן ראש החודש משפיע על כל החודש, וע"כ הם קודמים בחשיבותם לשאר הימים.

אך באדם ישנם שני צדדים קוטביים כמש"כ בגמ' (סנהדרין לח.):

ת"ר, אדם נברא בערב שבת מפני מה? שאם תזוח עליו דעתו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית.

דבר אחר, כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטין ושכללם והתקין סעודה ואח"כ הכניס אורחים.

האדם נברא באחרונה – זוהי חשיבותו וזהו חסרונו. אם האדם מתנהג ע"פ דרך התורה והמצוות ועושה את תפקידו בעולם, כל הבריאה כולה משמשת לו כאמצעי, כפי שכותבת הגמ': "בהמה חיה ועוף לא נבראו אלא לשמש את האדם" (קידושין פב.). האדם הוא החשוב מכל הבריאה, הוא מטרת הבריאה, וזהו כדברי הגמ': "משל למלך שבנה פלטין והתקין סעודה ואח"כ הכניס אורחים".

אך אם ח"ו האדם מקלקל את מעשיו ומשחית את דרכו, הרי הוא גרוע מן הבהמה, כי הבהמה מתנהגת לפני מידותיה הטבעיות. אך "יצר לב האדם רע מנעוריו" - והאדם משתמש עם כח הדעת שבו כדי להשחית. הרי הנפילה שלו היא יותר מבעלי החיים. וע"כ אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו "יתוש קדמך". ולכן הדבר תלוי באדם עצמו, אם האיחור שלו לבהמה וחיה ועוף הוא חסרון – בחינת "יתוש קדמך", או מעלה – בחינת "ואח"כ הכניס אורחים".

וזהו מה שאמר דוד המלך בתהילים: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה" (תהלים קלט, ה). כותב הזוהר: "אחור לעובדא דבראשית וקדם לעובדא דמרכבה". מצד הגוף – האדם הוא הגרוע מכל חי, אבל מצד הנשמה – הוא גדול מכולם. כי אם האדם משליט את הנשמה על הגוף הוא יכול להגיע למדרגה יותר גבוהה מאשר המלאכים, אך אם ח"ו הגוף שולט ונמשך אחר חומרו, הנפילה של האדם היא עצומה– בחינת "אחור", ואז הוא גרוע מן הבהמה.

ולכן סידרה התורה את תורת האדם אחרי תורת הבהמה, כדי להורות לנו שהאדם מצד גופו הוא בחינת "אחור" של הבריאה, ולכן הטומאה שמקבל האדם היא טומאה חמורה כמו טומאת לידה וטומאת מצורע - וזהו מצד הגוף. אך טומאה זו באה כתוצאה מהקדושה האלוקית שמוציא הוולד לאויר העולם, וכן טומאת מצורע נובעת מאותה קדושה של האדם ומעלתו – ו"זה לעומת זה עשה אלוקים".