אחד הביטויים המרכזיים של היציאה לחירות היא היכולת של האדם לבחור את החלטותיו בעצמו.

האדון בוחר בשביל העבד מה יעשה.

עם משועבד אינו יכול לבחור את דרכו, או את נציגיו.

ב"ה שזכינו להיות בני חורין בארצנו ולבחור את נבחרינו.

בליל הסדר אנחנו מדגישים את היציאה לחירות, כדברי הרמב"ם (מצה ז-ו) "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".

אמנם היציאה לחירות לא נגמרה אלא כאשר הפכנו לעם ה', אולי יש שהיו מסתפקים בשלושת הלשונות הראשונים: "לכן אמר לבני ישראל אני ידוד והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים", אמנם ממשיכה התורה: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ידוד אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".

רש"י ורשב"ם סוברים שארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה, ומוסיף הרב אשר וייס שבין הכוסות הראשונה והשניה, וכן בין הכוסות השניה והשלישית מותר לשתות, אך בין הכוסות השלישית והרביעית אסור להפסיק באכילה או שתיה, שמיד אחרי הגאולה הפיזית צריך לקבל עול מצוות.

הברייתא באבות (ו-ב) אומרת שאכן בין חורין אמיתי הוא רק מי שקיבל את התורה.

"אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה...".

אמנם קשה, אכן קבלת עול מלכות שמיים היא בסיס היהדות, אמנם קשה להגדיר זאת כ"בן חורין", הרי אדם שהוא עובד ה' ניטלת ממנו היכולת לבחור בכל אפשרות העולה על רוחו, הוא מחוייב לעשיית מצוות. אין הוא יכול לבחור לאכול מה שירצה, להיות בכל מקום שירצה או לבזבז את זמנו בכל מה שעולה על רוחו. וא"כ אע"פ שעובד ה' שמח בהיותו עבד ה' ובמגבלות המוטלות עליו, כיצד אפשר לומר שהוא ורק הוא "בני חורין"?

אלא שאין סתירה בין חירות לגבולות, ובדר"כ ההיפך הוא הנכון, הגבולות נותנים לאדם את הכח לעשות מה שהוא באמת רוצה.

האדם מקבל הרבה החלטות, אמנם פעמים רבות קשה לו לבצע אותם, ודווקא הציווי האלוקי עוזר לאדם לממש את החלטותיו.

ונביא דוג', להרבה אנשים קשה מאוד לעמוד בהחלטתם לעשות "דיאטה", ובהרבה מהמקרים הם נופלים, וכאשר יש עוגת גבינה לפניהם, העוגה לא תשאר שלימה למרות החלטתם להפסיק לאכול עוגות גבינה.

אמנם לא מצאתי אדם שאכל בשר, והנה עוגת גבינה עומדת מולו והוא נכשל ורק "טועם" את העוגה.

וממילא מכיוון שהיהודי רוצה להיות עובד ה', כל ההגבלות עוזרות לו לעמוד בבחירתו.

אמנם הברייתא אומרת הרבה יותר מזה, היא לא רק אומרת שמי שמקיים את התורה הוא בן חורין, אלא שהעוסק בתורה הוא הבן חורין. ומדוע דווקא לימוד תורה נותן את החירות? יתכן שיש משמעות נוספת למושג "בן חורין". הביטוי "בן חורים" מופיע בתנ"ך רק פעם אחת (קהלת י'): "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו: אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי".

מי הם החורים? בירמיה (לט-ו) מסופר שמלך בבל הרג את "חרי יהודה" "וישחט מלך בבל את בני צדקיהו ברבלה לעיניו ואת כל חרי יהודה שחט מלך בבל" והסביר רש"י "ואת כל חורי יהודה - אלו הסנהדרין...". ב"דעת מקרא" מסביר שחורים מלשון חר"ר- דהיינו אצילים שהיו משוחררים ממסי המלך (ראה ש"א יז-כה)... גדולי המלוכה.

וא"כ כוונת הברייתא שהחשיבות האמיתית מגיעה לעוסקים בתורה, וא"כ זו הכוונה גם בהמשך הברייתא "וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".

אשרינו שזכינו להיות בני חורין בארצינו, להיות בוחרים ולהיות נבחרים.