"ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות יב', כז'). הפירוש המקובל הוא, שהקב"ה בדרכו להרוג את בכורי מצרים, דילג מעל בתי בני ישראל ולא הרגם. ועל נס ההצלה נקרא החג הזה בשם פסח, ע"ש הפסיחה והדילוג מעל בתי ישראל, שלא שהה בביתם. שאילו היה נכנס לביתם, היתה המכה מתחוללת גם עליהם.

והדבר תמוה מאוד.

א. הרי כל המכות, ובודאי מכת בכורות, לא באו אלא לשחרר את ישראל משעבוד מצרים. איך יתכן שעלינו להודות על כך שלא נפגענו במכת בכורות?

ב. מדוע הדגש הוא על הצד השלילי, שפסח עלינו, ולא על הצד החיובי, שהצילנו מיד המצרים.

ג. "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" וכי היכן היו בתיהם אם לא במצרים?

ד. "ועברתי בארץ מצרים וכו' " (שמות יב', יב'), ודרשו חז"ל בהגדה אני ולא מלאך, אני ולא שליח. והרי בתורה נאמר: "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" (שמות יב', כג'), הרי שהיה שליח?

פרשנות מחודשת ומפתיעה, כתב הרב קוק זצ"ל בדרשותיו, כאשר הטיח אליהו בפני נביאי הבעל, "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" (מל"א יח', כא'), לא היתה כוונתו לומר שהם מדלגים מעליהם, אלא להיפך, שהם נחים עליהם פעם על סעיף ומחשבה זו, ופעם על סעיף ומחשבה אחרת. וכן "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב', ח'), אין פירושו שמדלג מעל ראשי ההרים ומרחף מעליהם, אלא אדרבא, נח על ראש הר אחד, וממנו מקפץ על ראש ההר השני.

אף כאן אין פירושו שה' פסח מעל בתי ישראל. היינו שעבר עליהם בדילוגו, אלא להיפך, שנח על הבתים. והכוונה, שהרי מצרים היתה מקום טומאה עד שאפילו תפילה לא היתה אפשרית בתוכה, וע"כ אמר משה, "כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' " (שמות ט', כט'). וכאן עשה הקב"ה מחווה מיוחדת, שהשרה שכינתו בכל בית בישראל, אף שהיו במקום טומאה.

וזהו שהדגישה התורה שה' פסח על בתי בני ישראל במצרים. שאף שבדרך כלל, כשהקב"ה משרה שכינתו בארץ, הוא עושה זאת באופן שהוא מוקף בקדש, ואין חול, וכ"ש טומאה, חוצץ במקום הקדושה. וע"כ בחר בירושלים, וסביבה א"י, ומוקפת השכינה בעשר מדרגות קדושה. כאן השרה שכינתו בתוככי הטומאה, כדי ליצור בכל בית קדושת מזבח, שאפשר יהיה להקריב עליו קרבן פסח. ואף שכל בית היה מוקף בטומאת מצרים, ועל כן היה צורך בדילוג ופסיחה, היינו, משרה שכינתו בבית אחד, ומדלג ממנו לבית ישראל אחר. והצלתם של ישראל היתה בדרך זו של השראת שכינה בבתיהם, ולכן לא ניתן למשחית, הוא השליח הבא להרוג במצרים, לעבור בבית ישראל.

ומה שנאמר "אני ולא שליח", הוא על השראת השכינה בבתיהם של ישראל. אך הכאת בכורי מצרים היתה ע"י שליח. ולפי"ז, עיקר ההודאה היא על הצד החיובי של השראת השכינה בבתי ישראל באותו לילה, ולא רק ההצלה. וע"ז דרשו חז"ל בהגדה, "ובמורא גדול" (דברים כו', ח')- זו גילוי שכינה. ובתרגום כתב, "ובחזוונא רבא". והיינו, שמשמעות מורא, אינו פחד, אלא מראה. והוא המראה הגדול של השראת שכינה שהיתה באותו לילה בבתי בני ישראל, כאשר פסח הקב"ה והשרה שכינתו מבית לבית.

(פורסם בענבי הכרם # פרשת בא)