בי"ד באייר, זמן פסח שני, נוהגין בו מנהג יו"ט, אוכלים מצה ואין אומרים תחנון. ויש להבין מהי הסיבה למסיבה זו, הרי יום זה נוגע רק ליחידים בישראל שלא הקריבו קרבן פסח מחמת טומאה, והרי כיום אין לא פסח ראשון ולא שני, מה א"כ עניינו של יום זה?

בס' "מי השילוח" שאל בענין המזמור שאומרים בפסוקי דזמרא "הללו את ה' מן השמים", ובהמשך "והמים אשר מעל השמים", ומה עם המים אשר תחת השמים?!

בס' ה"לקח והלבוב" הביא בשם ר' בונים מפרשיסחא על הברכה "הבוחר בשירי זמרה", שהקב"ה בוחר בשיירי זמרה, והיינו שהזמרה הוא השבח היוצא אל הפועל מן הלב אל הפה, אך ישנם דברים כ"כ עמוקים ופנימיים, שאין אפשרות לגלותם בפועל, והקב"ה בוחר בשירים אלו שלא יצאו מן הלב אל הפה, כי הוא בוחן כליות ולב.

על המים התחתונים אמרו חז"ל, שבשעה שהקב"ה חילק בין המים העליונים לתחתונים בכו המים התחתונים ואמרו: אנן נמי בעינן למהוי קמי מלכא, והקב"ה פייסם בניסוך על המזבח.

שירתם של המים התחתונים היא בכייתם, תשוקה עצומה שלמרות הריחוק, רצונם ג"כ להיות קרובים, ותשוקה זו היא כ"כ גדולה, עמוקה ופנימית, שא"א לבטאה בגלוי, וע"כ דוד כשאמר הללו את ה' מן השמים וכו', אין הכוונה רק לספר שהם מהללים, אלא שהוא מוציא אל הפועל את שירתם, אך א"א להוציא אל הפועל את השירה – הבכי של התחתונים.

וזהו גם הכח של בעלי תשובה, שבמקום שהם עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שהצדיק הגמור עושה רצון ה' והולך בתלם ללא סטיות, אך אין לדמותו לבעל תשובה שדווקא בגלל ריחוקו יש בו השתוקקות עצומה לקרבת אלקים.

באים אנשים ואומרים למשה "אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל", וטענתם היא תימה גדולה, הרי בעצמם אומרים "אנחנו טמאים לנפש אדם", וכנראה מבינים שטומאה אינה מתחברת עם קדושה, א"כ מהי טענתם "למה נגרע"?!

ומשה אינו יודע להשיב להם דבר ברור, ואומר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", ותשובת ה' "איש איש כי יהיה טמא לנפש אדם או בדרך רחוקה". וכתוב בזהר שמי שאינו הולך בדרך ישרה ונתרחק ממנה, הרי שורה עליו רוח טומאה, ואעפ"כ נאמר שהוא יכול להקריב קרבן פסח, דהיינו, שיכול להתקרב, שזה עניינו של הקרבן, להתקרב לה', ופסח פי' דילוג, שגם אדם רחוק כ"כ יכול לדלג על מדרגות רבות, לקפוץ ולהתקרב, וכל זאת משום ההשתוקקות העצומה שמגלה, אף שיודע שתשוקתו היא נגד כל הגיון, שהרי הוא טמא ורחוק, וכמו מנשה שחתר לו הקב"ה חתירה מתחת כסא הכבוד. ועוד חידוש בפרשה זו, הרי בתורה ישנה פרשה דומה לזו, והיא פרשת בנות צלפחד, שאף הן שאלו למה נגרע, ואף שם לא ידע משה להשיב, "ויקרב משה את משפטן אל ה'". בתשובת ה' נאמר שם "כן בנות צלפחד דוברות", והביא רש"י דברי המדרש: כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה". ואילו בפרשת פסח שני לא אמרו חז"ל שפרשה זו כתובה במרום ורק היה צורך להורידה, והיינו שבאמת לא היתה הפרשה כתובה לפני כן, שהיא נגד ההגיון שטמא יקריב קרבן, וכשעבר זמנו בטל קרבנו, אלא שהם בתשוקתם העצומה הצליחו ליצור פרשה חדשה בתורה.

וזה עניינו של פסח שני, שאנו מזכירים אותו כל שנה, ללמדנו עד כמה גדולה כוחה של תשוקה, עד שיכולה ליצור פרשה חדשה, לדלג על כל המכשולים ולהתקרב לה'.

וזה גם הענין של ספירת העומר. "שבע שבתות תמימות תהיינה", אמרו חז"ל "אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", ויש להבין הקשר בין שבתות תמימות לרצונו של מקום.

הר"ן הביא מדרש חז"ל, שבשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל, משה רבנו, אימתי עבודה זו, א"ל לסוף חמישים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו ספירת העומר.

כתב האדמו"ר מגור, בעל האמרי אמת, שבני ישראל היתה בהם אהבה לרבש"ע והשתוקקו לגילוי האלקי וספרו כל יום, כדברי בעל החינוך בספירת העומר, והקב"ה קבע ספירה זו למצוה, ופי' שזה נקרא שעשו רצון ה', לא שקיימו מה שה' רצה, אלא להיפך, שהם עשו את רצונו, דהיינו יצרו את רצונו.

וזה החילוק בין שתי פרשיות ק"ש. בראשונה נאמר "ואהבת את ה' אלקיך", ומתוך כך- "אשר אנכי מצוך", ואילו בפ' השניה נאמר "אשר אנכי מצוה אתכם", ורק אח"כ נאמר "לאהבה את ה'", וזהו שאמרו בברכות שפרשה זו מיירי באין עושין רצונו של מקום. כשאוהבים את ה', משתדלים להדבק במדותיו כמתחייב מהציווי "ולדבקה בו", "זה אלי ואנוהו" – הוי מדבק במדותיו, מה הוא אף אתה, וארבעים ותשע ימים הם כנגד מ"ט מידות, ואז כשהשבועות תמימות, ישנה אהבה גדולה, ואז עושין את רצונו, מייצרים אותו. וזה לימוד גדול למי שמיואש, לדעת שהתשוקה היא העיקר, וכנגד התשוקה, אף הקב"ה אינו מתעקש, וכביכול מתכופף כלפי האדם ומתקרב אליו אף שזה כנגד ההגיון, וכביכול הקב"ה נותן לנו לייצר את רצונו.