יום כיפור הוא שיאם של "הימים הנוראים" שכשמם כן הם, ימים שרק מלהזכירם האדם נכנס לאימה ופחד מהדין.

א-ל-ו-ל גורם לפחד מהדין, ראש השנה הוא יום הדין, וביום כיפור נחתם הדין. כך מרגישים רובם של יראי ה'.

אמנם המשנה בתענית מציגה את החוויה של יום הכיפורים כחוויה הפוכה:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים"

הגמ' מסבירה את השמחה היתירה שיש ביום הכיפורים: "בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות".

וצ"ע כיצד הגענו ממה שאומרת התורה "והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם..." "...ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" למצב שזהו היום השמח בשנה.

שאלה דומה יש להקשות על סוכות, שמוטיב ה"שמחה" הוא מרכזי ביותר בחג, עליו נאמר "ושמחת בחגך... והיית אך שמח", ובנוסף:

1. התורה מצוה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני יקוק אלהיכם שבעת ימים".


2. ובתפילה אנו אומרים שזהו "זמן שמחתינו".


3. ביטוי נוסף של השמחה המיוחדת בחג הסוכות זה בשמחת בית השואבה, שהמשנה אומרת "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"


4. ובסוף החג מגיע "שמחת תורה".

המדרש מסביר את השמחה המיוחדת של סוכות כתוצאה מיום הכיפורים:

ושמחת בחגיך (דברים טז: יד). את מוצא שלש שמחות כת' בחג, ואילו ושמחת בחגיך (שם שם /דברים ט"ז/), והיית אך שמח (שם שם /דברים ט"ז/ טו), ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג: מ). אבל בפסח אין את מוצא שכת' בו אפילו שמחה אחת, ולמה, אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כת' שם שמחה... אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביום הכיפורים, כמו שכת' כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז: ל), ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כת' שם שלש שמחות...

אמנם דווקא בסוכות יש את המגבלה הקשה ביותר על האדם, יותר מכל החגים, אמנם בפסח אסור לאכול חמץ, אך ככל שעובר הזמן והשפע גדל האיסור נהפך לפחות מגביל, והיום אפשר להשיג כמעט הכל בכשרות מהודרת.

אמנם בסוכות יש חיוב לעזוב את הבית ולגור בדירת עראי שאינה מצלת אפילו מן הגשמים.

ואם חשוב כ"כ לתורה שנשמח, מדוע היא לא מאפשרת לאדם להמצא בסיטואציה שהוא יכול לשמוח בצורה נוחה?

כיצד ניישב את השמחה מצד אחד, עם הקושי לממש את השמחה כאשר אדם יוצא מביתו-מבצרו?

נסביר את השמחה המיוחדת ביום הכיפור, ומשם נבין את השמחה המיוחדת בסוכות.

הגמ' בשבת (יא.) מביאה את דין תענית חלום:

"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת אמר רב חסדא ובו ביום ואמר רב יוסף אפילו בשבת".

אדם שחולם חלום רע, אשר גורם לו לזעזוע, צריך מעיקר הדין לייחד את אותו יום לתענית, אף אם החלום היה בשבת.

וצ"ע, הרי אסור לצום בשבת?

הרב בעין אי"ה הסביר שיש דבר שגורם לאדם עונג עוד יותר גדול מאכילה ושתיה, וזה האיזון הנפשי שקיים באדם, כאשר החלום הרע מסמל את הנטיה מהאיזון הנפשי לכיוון השלילי, לנטייה אחר התאוות. יותר משאדם מעוניין לאכול הוא מעוניין לנקות ולתקן את עצמו. ולכן במצב זה, העונג אינו באכילה אלא דווקא בתענית, שתחזיר את נפשו של האדם לאיזון.

וכן ביום הכיפורים, נכון שהצום הוא עינוי, אך אומרת הגמ' שמה שמעניין את האדם בשלב זה אינו האוכל הגשמי, אלא טוהר נפשו.

אדם שמח לא רק מאכילה ושתיה, אלא בעיקר מהמשמעות הרוחנית של מעשיו.

כל חג בונה קומה בנשמת האדם, אך רק יום כיפור מכפר ומטהר את האדם, וזהו שיא השמחה, ואם המחיר הוא "עינוי" זהו מחיר משתלם בשביל הרוח הגדול.

עפי"ז אפשר להציע הסבר נוסף (אחד מני רבים) לשמחה המיוחדת בסוכות. האדם מחפש את המשמעות של מעשיו, ובדרך כלל לרוב מעשינו אין משמעות עצמית, הם לא מצוה עצמית, אלא הם אמצעי, אמנם בסוכות כאשר היהודי נמצא בסוכה, כל מעשה אשר היה מוגדר ביום רגיל כמעשה חול, כדוג' שינה אכילה ושיחה, מקבל תוקף של מצוה כאשר הוא נעשה בסוכה. לכל יש משמעות, והמשמעות היא הנותנת את השמחה למעשיו של האדם.

ויקטור פרנקל, הפסיכולוג היהודי המפורסם, כתב את הספר "האדם מחפש משמעות" והוא הסביר שמה שנותן כח ועוצמה לאדם זו המשמעות של חייו ולאו דווקא הכיף או הקושי המלווים את החיים "אם יש למה, אפשר לסבול כל איך".

המשמעות של יו"כ, והמשמעות של כל מעשה בסוכות הם הנותנים שמחה לימים אלו.

בשבת נקרא את "שירת האזינו", ויש לדון מה שירה יש בשירה זו, הרי אלו דברי תוכחה קשים? נראה שהפתרון נמצא בסוף הפרשה "וכפר אדמתו עמו", כאשר העם יודע, שכל הצרות מטרתם כדי לכפר על העם והארץ, שאין אלו סתם יסורים אלא כפרה שיש בה משמעות, א"כ גם המצבים הקשים יכולים להיות בבחינה של שירה.

המסר העולה מהדברים הוא שאדם המחפש אחר האושר, לא ישים את עיקר מגמתו בחיפוש אחר הכיף הנעים והמהנה, ובבריחה מהקושי, אלא דווקא באיזון הנפשי, בשלוות הנפש ובטהרתה, ובעיקר במשמעות של חייו, זו הדרך לחיים מלאים ומאושרים.