התורה מבטיחה ברכה רבה למי שיקיים "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם".

רש"י מסביר שהחלק הראשון שדורשים מהאדם "שתהיו עמלים בתורה".

אנחנו מתכוננים לקראת חג מתן תורה, וחשוב לעסוק בעמל התורה עם הסכנה הטמונה בזה.

מה החשיבות הגדולה "לעמול", האם לא די ללמוד בכיף ובנחת, האם בזה לא נתחבר יותר לתורה?

הרב קוק (עין אי"ה ברכות ב-ט-שמד) כותב שזה בדיוק הטעות של רבים מן המחנכים "הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התוריים באופן קל שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם, תועלת הדבר אינה אמנם אלא מתעה".

הרב מסביר שעיקר תועלת הלימוד אינו עפ"י כמות הידיעות אלא איכותן "כי הידיעות לא תמדדנה ע"פ כמותן כ"א ע"פ איכותן ע"פ עומק ההבנה וחריפות השימוש בהן לכל חפץ".

וכן השפעת התורה על האדם נמדדת עפ"י העמל שהושקע בהם "ביותר לימודי התורה ע"פ גודל הרושם שפועלים על הלומד לענין התכונה של המוסר המעשים הטובים ויראת ד' הטהורה, ובזאת יהי' מועיל רק הלימוד שאינו בא בדרכים קלים ונוחים לקלוט כי ע"י היגיעה ועבודה שכלית מתעלה האדם למדות נעלות... אבל הלימודים הנכנסים באופן קל בלא יגיעה ועבודה כבירה ישארו לעולם שטחיים וקפויים עומדים מחוץ לנפשו של אדם הפנימית ופועלים מעט על מעשיו ועל יצרי לבבו ע"כ המאה של תורה".

בחלק מקהילות ישראל נהגו ללמוד בכל אחת מהשבתות שבין פסח לשבועות פרק אחד מפרקי אבות, והשבת נלמד את הפרק החמישי, והמשנה האחרונה אומרת "בן הא הא אומר לפום צערא אגרא" ומסביר הרמב"ם "ואמר בן הא הא: לפי שעור עמלך בתורה יהיה שכרך. ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שנלמד בעמל ויגיעה ויראה מן המלמד, אבל לימוד השעשוע והנחת - לא יתקיים, ולא יקבל בו תועלת...".

נוסיף ונאמר, שבסופו של דבר גם העונג מהתורה נובע דווקא מהעמל, ומצוה להנות מהלימוד (כדברי האגלי טל), וכותב רבינו יונה "ודע לפני מי אתה עמל - ...וכשאתה מיגע את עצמך בתורה תשתעשע בה... הנה לך כי הקדוש ברוך הוא היה משתעשע בה. ויש לך לעשות כן...".

וכך אומרת המשנה (אבות ו-ד) "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא", האושר אינו רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה.

המהר"ל בהקדמה לספרו "תפארת ישראל" דן באדם שעמל בתורה וטעה בלימודו, ואומר שעדיין הדבר נחשב כלימוד ומקבל שכר על עצם העמל: "ולא יאמר האדם כי התורה לא נתנה רק לגדולי החכמים, שהם רחוקים מן הטעות, אבל התורה נתנה לכל. ולא יאמר גם כן אולי אשגה בתורה. ודבר זה פירשו במדרש (שיהש"ר ב, ד), "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה"... עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון "ואהבת" (דברים ו, ה) 'ואיבת', אמר הקדוש ברוך הוא "ודגלו עלי אהבה"".

ולכן אנחנו מברכים "לעסוק בדברי תורה" או "על דברי תורה", משום שגם אם לא "למד" תורה, דהיינו לא הגיע למסקנה אמיתית, אלא רק "עסק" בתורה, בכ"ז הדבר נחשב ללימוד תורה.

מפורסמים דברי ה"חפץ חיים" בהסבר התפילה שלאחר הלימוד (ברכות כח:) "ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות... אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר", וקשה, הרי כולם מקבלים שכר על עבודתם (אנשי המעשה בעוה"ז ולומדי התורה בעוה"ב)? אלא שבדר"כ השכר הוא על התוצאה, ואילו בלימוד תורה השכר על עצם העבודה- העמל.

עד כאן בחשיבות עצם העמל.

אך צריך לדעת שיש מטרה לעמל, מגמת הלימוד צריכה להיות בשביל לדעת את התורה- כדי להיות "תלמיד חכם". יש חשש שמתוך חשיבות עצם העמל, האדם לא יתאמץ לכך שהעמל יביא את התוצאות המיוחלות- לדעת את התורה "תנו רבנן ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד שנאמר אמור לחכמה אחותי את וגו' ואומר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך..." (קידושין ל.).

ולמרות חשיבות העמל, צריך האדם לראות כיצד העמל מנותב כדי לדעת את התורה, ולא ללמוד ולשכח.

יש החושבים שצריך ללמוד בשביל ללמוד, לעמול בשביל עצם העמל, אמנם התורה רוצה שנהיה תלמידי חכמים.

נראה ששתי מטרות עיקריות יש לידיעה:

1. לימוד המביא לידי מעשה "ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם" (דברים ה-א). וכמו שנאמר ליהושע (א-ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל".


2. להכיר את הקב"ה, כדברי הרמב"ם (בשמונה פרקים) "ראוי לאדם להעביד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי שהקדמנו בפרק אשר לפני זה, ולשים לנגד עיניו תכלית אחת, והיא: השגת ה', יתפאר ויתרומם, כפי יכולת האדם, רצוני לומר: ידיעתו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו ומנוחותיו וכל דיבוריו, מביאים אל זאת התכלית"

וכן מסכם הגר"א בפירושו למשלי "וכמ"ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, השכל- הוא לידע הדרך אשר ילך בה, וידע אותי- הוא לידע הקב"ה".

הדרך היא לעמול, המגמה היא כדי לדעת- המטרה כדי לעשות ולהכיר את רבש"ע וחכמתו.