פרשתנו נקראת בפי חז"ל (במדב"ר פ' נשא) "קללות של תורת כהנים" ופרשת כי תבא שהיא המקבילה שלה נקראת "קללות של משנה תורה". ישנו קו אחד ברור בברכות ובקללות שהוא בולט מאד בפרשתנו וגם בפרשת כי תבא ובמקומות נוספים. התורה מתמקדת בשכר ועונש גשמי בלבד ולא מזכירה באופן מפורש את חיי העולם הבא ואת השכר הנצחי. על מדוכה זו ישבו גדולי עולם, והמעוניין להרחיב בעניין יואיל נא להתבונן בדברי הכלי יקר על הפרשה (ויקרא כו, יב) שם הוא מביא וקורא שבעה הסברים מהראשונים. נתמקד בשיטה השביעית, שיטת רבי יוסף אלבו זצ"ל. ר"י אלבו, בעל ספר העיקרים, קובע כי הייעודים שבתורה נאמרו לכללות האומה ולא לאדם הפרטי. השכר הנצחי הוא עניינו האישי של כל אחד ואחד בעומדו לפני ה' למשפט לאחר מאה ועשרים. בעולם הזה אנו עוסקים באומה, בכלל ישראל. לפיכך השכר והעונש יתייחסו אל העם ואל המלך ("יולך ה' אותך ואת מלכך"), יעסקו בגשמים בעתם ובתנובת השדה, בשלום בארץ ובניצחון המלחמות, בגלות מרה מול מלכות מפוארת ועליונות על האומות העולם וכיו"ב.

התורה רוצה להשריש באדם את ההבנה שהשכר הגשמי בעולם הזה איננו פונקציה של מעשי האדם הפרטי אלא זכות ויניקה ממצב האומה בכללותה. הסתכלות כזו תשחרר אותנו מהאגוצנטריות הקטנונית אל אהבת הכלל, העם והארץ.

החל משמחת תורה השנה, כשהחלה ההתקפה הנפשעת על מדינת ישראל, עם ישראל נכנס למצב מלחמה, וניתן לחוש בצורה עמוקה שכלל עם ישראל על כל גווניו עבר ממחשבה פרטית וקטנה לתפיסה כללית, מהפכה שהולידה מסירות נפש אדירה עבור העם והארץ. נתפלל לקב"ה שיערה עלינו רוח גבורה וישועה ממרום ויתקיים בנו הפסוק מתחילת הפרשה: "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ונפלו אויבכם לפניכם לחרב" אמן.