"וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת" (בראשית כד, טו).

הפסוק שלפנינו נותן פתרון לשאלה פילוסופית קדומה. לשון הפסוק תמוה, לכאורה, שמשמע שרבקה יצאה לקראת אליעזר עוד לפני שסיים את תפילתו. ולכאורה היה לנקוט בלשון: 'ויהי ככלותו לדבר, והנה רבקה יוצאת', כעין שנאמר לגבי תפילת משה (במדבר טז, לא): "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם". וכן נאמר לגבי תפילת שלמה (דה"ב ז, א): "וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם". הלשון המיוחדת שנאמרה אצלנו: "וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר" אומרת דורשני.

יש מפרשים (עיין משך חכמה) שהקב"ה ביקש ללמד – את אליעזר עבד אברהם, ואותנו – שהשידוך בין יצחק לרבקה הוא שידוך אלוקי, שלא נולד רק בעקבות תפילתו של אליעזר. לא תפילתו של אליעזר סובבה את השידוך הזה, אלא מחשבה אלוקית קדומה של צופה כל הדורות. 

אולם דומה שניתן ללמוד מכאן גם יסוד חשוב לעצם המושג תפילה. 

הראשונים חקרו ועסקו רבות בבירור שאלות פילוסופיות בעניין התפילה. אחת השאלות שהציקה לראשונים היא שאלת שינוי הרצון. כיצד יתכן שבתחילה הקב"ה רצה לעשות לאדם או לעולם משהו אחד, ואחר התפילה 'פתאום' הקב"ה רוצה משהו אחר. כיצד התפילה משפיעה על שינוי הרצון העליון?

נראה שסיפור אליעזר ורבקה מציע פתרון לשאלה. אין אצל הקב"ה שינוי רצון כלל, כמובן. הקב"ה כל הזמן רוצה להשפיע עלינו את הטוב, ולא רק שהוא רוצה את זה - הוא גם פועל את זה, מניע את זה, ומקדם את זה. אלא שהוא לא מגיש לנו את זה באופן סופי עד שנתפלל. התפילה אינה משנה את הרצון העליון אלא מכשירה את בני האדם לקבל את המתוכנן ואת המוכן להם.

עוד לפני תפילתו של אליעזר כבר רצה הקב"ה לתת את רבקה ליצחק. הקב"ה כבר 'תפר' ותיכנן את כל המהלכים שיובילו לשידוך הזה, ולכן עורר את רבקה לצאת עם כדה לבאר בדיוק בעיתוי שבו אליעזר יחכה לה. "רִבְקָה יֹצֵאת"עוד ב"טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר" ולהתפלל. אך הקב"ה עיכב את השידוך מלצאת לפועל עד שאליעזר נשא תפילתו. כשאליעזר התפלל – באותה שעה ממש כבר היה אפשר לסגור את הפינות.

עניין זה ניכר ומודגש גם בצד השני של הסיפור. יצחק. 

"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים" (בראשית כד, סב-סג).

מדוע הלך יצחק לבאר לחי ראי? רש"י מביא את דברי חז"ל (בראשית רבה ס, יג)  שהוא הלך להחזיר את הגר לאברהם. מן הסתם חז"ל קישרו בין הסיפור הראשון ב'באר לחי ראי' בזמן בריחת הגר משרה ובין הפסוק שלפנינו. אולם הדברים רחוקים קצת מפשוטו של מקרא. ראשית, אין שום רמז במקרא שאברהם אכן נשא בשנית את הגר. וגם אם נאמר שקטורה היא הגר, אין רמז מובהק שיצחק הוא זה שגרם לאברהם לשאת אותה. ובפרט קשה, שלכאורה הגר כבר מזמן לא גרה בבאר לחי ראי. היא הייתה שם בזמן בריחתה משרה, אך אחר כך כבר חזרה לביתו של אברהם, ולאחר גירוש ישמעאל היא חזרה לארץ מצרים – "וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת: וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית כא, כ-כא).

בתרגום יהונתן מפרש שיצחק בא מבית מדרשו של שֵם. מן הסתם התרגום מבין שהליכתו של יצחק ל'באר לחי ראי' הייתה למטרה רוחנית, משום שהיה זה מקום של התגלות השכינה – "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי: עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (בראשית טז, יג-יד), והבין התרגום שכנראה שָם קבע שֵם את בית מדרשו. עוד מובן מן הפסוקים שיצחק היה רגיל ללכת לשָם, ולא הייתה כאן הליכה חד פעמית - "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא", ועל כן הבין שהלך כדרכו ללמוד תורה. אולם עדיין קשה, שלא מצאנו ראייה מפורשת ששָם היה יצחק לומד תורה.

על כן נראה שהסבר הרמב"ן הוא הפשוט יותר בלשון המקרא. הרמב"ן כותב שיצחק היה רגיל להתפלל ב'באר לחי ראי': "ויתכן... שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא לו מקום תפילה בעבור היראות שם המלאך". כן נראה מסמיכות הפסוקים: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי... וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב". ומשמע ששיחתו-תפילתו בשדה הייתה ב'באר לחי ראי'.

נמצא לפי פירוש זה, שיצחק הלך לבאר לחי ראי להתפלל. יש לשער שהתפלל בין היתר גם על זיווגו. והנה מיד כשסיים את התפילה וחזר מ'בית הכנסת' הוא רואה את המשודכת מגיעה – "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים"(בראשית כד, סג). מסתבר שהגמלים יצאו לדרך עוד לפני שהתחיל להתפלל. הקב"ה סידר את העניינים עוד לפני שיצחק התפלל, אך התפילה נתנה את החותם הסופי.

כך מתאר זאת רבי עובדיה ספורנו: "בא מבא באר לחי ראי - להתפלל במקום שבו נשמעה תפילת שפחתו. וקודם שהתפלל - כבר נישלם עניינו בחרן וקרבה אשתו לבוא, על דרך: "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" (ישעיהו סה, כד).

שוב נמצאנו למדים: התפילה לא מחדשת את הרצון העליון. התפילה לא מציעה לקב"ה רעיונות חדשים איך לעזור לנו. הקב"ה לא צריך שנעורר אותו ונציע לו רעיונות לעזור לנו. הוא עצמו כבר 'חשב' על כל הרעיונות והכין את כל התשתיות בשביל לתת לנו את הטוב ביותר עבורנו. הוא רק מחכה שנתעורר בעצמנו ונבין שהוא ית' מקור כל הטוב שלנו, הוא 'בעל הבית' לתת ולהעניק לנו את כל השפע. כשאנו מתפללים ומבינים את זה – באותו רגע הקב"ה 'משחרר' ונותן 'אישור ביצוע' לכל התוכניות לצאת אל הפועל.

לסיכום: הקב"ה מחכה לתפילותינו כדי להשפיע עלינו מטובו. אנחנו צריכים רק לבקש ולהתפלל. "וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת".