הִיא נָבְלָה
אָמְנָם שׁוּב הִיא פּוֹרַחַת
בְּבִתָּהּ מְלוּכַת עוֹלָמִים
הִיא הָלְכָה
אָמְנָם שׁוּב הִיא חוֹזֶרֶת
בִּבְנָה בְּחִיר אַמִיצִים
שָׁקְעָה
אָמְנָם שׁוּב הִיא זוֹרַחַת
בְּנֶכְדָּתָהּ בְּחִירַת הַמְּלָכִים
נִקְבְּרָה
אַךְ תָּשוּב הִיא לִצְמוֹחַ
וְתִנְשׁוֹם אֲוִיר אֶרֶץ חַיִים

פרשת מותה של שרה זכתה לשם המיוחד 'חיי שרה' בשל העובדה כי הפסוק חוזר פעמיים על הביטוי 'חיי שרה':

'ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה'. 

הביטוי 'שני חיי שרה' המופיע בסופו של הפסוק נותן את התחושה כי הכתוב מנסה להאחז בחייה של שרה, חיים שראוי כי יהיה להם המשך.  אולם פשוט הוא שאין די בחזרה לשונית כדי להעניק משמעות של חיים דווקא למוות.  בדברינו להלן ננסה לעמוד על עומק כוונתו של הכתוב החוזר וקורא בשם חייה של שרה עם הסתלקותה.

בתיאור האֵבֶל על שרה נאמר 'ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה', אלא שה-כ' במילת 'ולבכתה' היא קטנה, כביכול לא בכה אברהם הרבה על אשת נעוריו [עיין בעל הטורים]. והדברים מתמיהים, שהרי אברהם עצמו חי 175 שנים [38 שנים אחרי מותה של שרה]  וכיצד לא יתאבל על אשתו האהובה אף אם לא צעירה היתה במותה. 

בפירוש רבנו חיים פלטיאל (תלמיד חבר למהר"ם מרוטנבורג) על התורה מצאנו:

'כ"ף קטנה לומר שלא הוצרכו לבכייה גדולה שהניחה זרע אחריה'    

 נחלקו רבותינו במסכת בבא בתרא טו: על מה שנאמר בהמשך הפרשה 'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל'.

וה' ברך את אברהם בכל - מאי בכל? רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת; רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת; אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.

בין לרבי יהודה ובין לאחרים בת היתה לו לאברהם' שאם לא כן לא היה הכתוב יכול לומר שנתברך אברהם בכל.  נראה שלפי דבריהם יגיה אור חדש על הרמז ב-כ' זעירא.  אברהם השב מן העקדה מתבשר על מותה של שרה בחברון, הוא בא לחברון לספוד לשרה ולבכות לה. אולם מסתבר שיחד עם שרה היתה גם בתם המשותפת, על זה רמזה המסורה בהקטינה את ה-כ' כאומרת: יש למחוק את ה-ב' ולקרוא את הפסוק כך: 'ויבוא אברהם לספוד לשרה ולב(כ)תה' - אברהם בא לספוד לשרה, לקחת את בתה ולהתנחם בה.

בת זו שהיתה לאברהם ולשרה ומיעטה את צערו של אברהם ספק גדול אם היתה במציאות, שהרי אף בְּדַל רמז לא מצאנו אודותיה במקראות. על כרחנו לומר, שאותה בת אינה אלא כנסת ישראל בכבודה ובעצמה שהועמדה על ידי אברהם ושרה וכך אנו מוצאים בדרשתם של חכמים במסכת חגיגה ג.

דרש רבא: מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב - כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב - בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם

זכתה שרה והעמידה את כנסת ישראל ועל כן עדיין חיה היא בקרבנו. אכן בשל בת כזו שזכתה שרה להעמיד ראוי שלא יבכה אברהם בכי רב.

משזכינו לביאור זה נשוב ונתבונן באותו רגע נורא בו מגיע אברהם לספוד לרעייתו וננסה להבין לליבו של אברהם המבקש לבכות ואינו בוכה.

שלש מטרות נשגבות הציבו יחדיו אברהם ושרה בחייהם ולשלושתן לא זכו להגיע יחד.

תקוותם הראשונה היתה להקים יסוד משפחתי נאמן שעליו יוקם עם ישראל. אמנם זכתה שרה לבן, אך לראותו נבנה באשה ובנים לא זכתה.

רצונם השני היה לזכות ולקבל לידם את ארץ ישראל מידיו של הקב"ה כפי שהובטחו עליה עוד בהיותם באור כשדים. גם כאן זכתה שרה לראות בעיניה את הארץ אך לא לראות בירושתה.

הדבר השלישי לו הקדישו את חייהם עוד מתקופת חרן היה הקראת שם ה' בפיהם של באי עולם. הדרך להשגת מטרה זו עוברת בהכרת אומות העולם כי ישראל בניו של מקום הקוראים בשמו המה ראויים להוביל ולהנהיג את העולם כולו אל תיקונו ודרך צינורם של ישראל יזכו כולם ללמוד מאורחותיו של אלהי יעקב.  גם לזאת לא זכתה שרה אע"פ שנרמז לה בשעה שנשתנה שמה משרי לשרה, כי כך יהיה בעתיד.

שרי היא שרה, בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו.

אמנם בחייה לא זכתה שרה שיתקיימו דברים אלו, אך במותה זכתה גם זכתה. עם פטירתה נולדה כלתה ועמה תקוות בנין בית ישראל וכדברי חכמים במדרש רבה לקוהלת:

וזרח השמש ובא השמש, עד שלא השקיע שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה, הה"ד ובתואל ילד את רבקה ואחר כך ותמת שרה בקרית ארבע וכתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו

עם קבורתה של שרה זכה אברהם בעלה לכברת ארץ משלו בארץ ישראל, כברת ארץ המסמלת כי כל הארץ שלו הוא ופה מנוחתו כבוד. לימים יבוא בן בנה של שרה כלב בן יפונה וברצותו לפנות מעצת המרגלים מואסי ארץ חמדה ילך וישתטח על קברה וידע נכונה כי לנו ניתנה הארץ למורשה והוא וזרעו יירשוה. [כל"ב אותיות בכ"ל].

עם רכישת שדה המכפלה מידי עפרון הכירו בני חת כי אברהם ראוי למלוך עליהם באמרם 'נשיא אלקים אתה בתוכנו'. גם כאן  לימים תבוא אסתר בת בתה של שרה ותמלוך על העולם כולו (127 מדינות) ורבים מעמי הארץ יתיהדו ויהיה במלכותה משהו מעין הצפוי לבניה של שרה ביום בו יהיה ה' אחד ושמו אחד.

נמצינו אומרים עם מיתתה של שרה זכו אברהם והיא לתחילת הגשמת ברכת ה' שברכם 'בַּכֹּל'. המשכה של ברכה זו עתיד להתקיים בבניהם במהלך ההיסטוריה האנושית, אך תכליתה עוד ממתין לנו – 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו'.

(פורסם באשכולות # חיי שרה תשס"ט)