"מעשה היה בבריסק, שהיה מלמד שיכול ללמד לאחד - או לאב, או לבנו, ושניהם היו צריכים למלמד" (מובא ב'אש תמיד', עמוד שצ).

בטרם נראה כיצד הכריעו רבני בריסק בסוגיה זו, נקדים וניתן תודה לה' על השפע שזכינו לו בתקופת גאולתנו. לפני מאה וחמישים שנה, בעיר התורה בריסק, לא כל אחד היה יכול ללמוד תורה. לפעמים היה צריך להכריע בהתלבטות קשה: מי ילמד תורה אצל המלמד – האב או הבן? ברוך ה', בימינו, התורה מונחת בבית המדרש, וכל הרוצה ליטול – יכול לבוא וליטול.

ניגשו האב והבן לרב חיים הלוי סולובייצ'יק, רבה של בריסק, וביקשו שיכריע ביניהם.

שוב נעצור לרגע. לכאורה זו שאלה פשוטה, שכבר דנו בה במסכת בקידושין (כט ע"ב): "תנו רבנן: הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו". אז כיון שהרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"א ה"ד) והשולחן ערוך (יו"ד רמה, ב) פסקו כרבי יהודה, לכאורה התשובה ברורה. אם האב מוכשר מן הבן – הוא קודם, ואם הבן מוכשר מן האב – הוא קודם.

אבל לא כך פסק ראש ישיבת וולוז'ין:

"ופסק הגר"ח זצ"ל שהבן הוא קודם. אף על גב שהיה האב נבון ומשכיל, מכל מקום פסק דהבן קודם".

ר' חיים ידע שלא כך היא משמעות הסוגייה, והסביר את הכרעתו המפתיעה:

"דאף על גב שלא כפשטות דגמרא והרמב"ם שדווקא אם הבן נבון ומשכיל הבן קודם, מכל מקום אם האב ילמוד אצל המלמד, ילמוד רק לעצמו; שהיה יודע תכונותיו של האב שלא יהיה לו היכולת למסור לבנו. אבל אם הבן ילמוד, ימסור זה לדורות הבאים".

חידוש מדהים. השאלה העומדת לדיון אינה מי יותר מוכשר ממי. זה לא מספיק בשביל להעניק את הקדימות לבן על פני האב. השאלה שעליה הכל עומד היא: מי ימסור את התורה לדורות הבאים. מה שצריך לבדוק הוא: למי יש תכונות של מורה מוצלח. ר' חיים זיהה שהאב היה יותר נבון ומשכיל מבנו, אבל מאחר שלבן היו תכונות וכישורים של מורה, קבע הגר"ח שהוא קודם לאביו.

לאחר החידוש הזה, הוסיף ר' חיים חידוש נוסף:

והא דאיתא בגמרא "אם הוא רוצה ללמוד הוא קודם לבנו", זהו רק אם יכול ובדעתו למסור לבנו ולדורות הבאים. כי עיקר חיוב תלמוד תורה הוא ללמד... וכיון שהבן ימשיך התורה לדורות, הוא קודם לאב".

שימו לב לביטוי: "אם יכול ובדעתו". לא בודקים רק מי "יכול" להיות מורה טוב ולמסור את התורה לדורות הבאים, אלא מבררים גם מי "בדעתו" לעשות את זה. נניח, לדוגמה, שהבן נבון ומשכיל, והוא גם מוכשר להוראה, אלא שהוא רוצה ומתכנן להיות עורך דין או רופא מצליח. זה בסדר גמור, כמובן, אבל כיון שאין בכוונתו לעסוק בהוראת התורה ובמסירתה לדורות הבאים – הוא מאבד את קדימותו על פני אביו.

הבסיס להכרעה הלכתית זו הוא הקביעה: "כי עיקר חיוב תלמוד תורה הוא ללמד". התורה אינה רכוש של האדם הפרטי. תלמידי החכמים אינם רשאים ללמוד רק לעצמם. עליהם "להמשיך את התורה לדורות".

ראוי שנשנן את הדברים, בעיקר בנוגע למורים ולמורות של הילדים שלנו, שהם עמודי התורה. הם מוסרי התורה מדור לדור. אין ספק ששכרם בשמים מרובה, וראוי שגם בעולמנו נכיר להם תודה גדולה על עמלם.