לא בכל שבוע אנו פוגשים 'פסקה באמצע פסוק'. אבל בפרשה שלנו זה מופיע כבר בעליית 'ראשון': "וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וגו'. לא סתם פסקה, אלא פרשייה 'פתוחה'. רווח גדול.

דומה שיש כאן רמז ולימוד חשוב: אחרי שעם ישראל עובר תקופה של מגפה, שהפילה חללים רבים, עליו לעצור ולהתבונן. לא ממשיכים הלאה כאילו לא קרה כלום. מגפות לא באות סתם, ולא נעלמות סתם. חייבים להפיק מהם תועלת רוחנית, ללמוד מזה משהו, ולשפר את עצמנו – כיחידים וכעם.

הדבר נכון, כמובן, גם בנוגע אלינו. עברנו את מגפת הקורונה (בתקווה ובתפילה שהיא לא מתעוררת מחדש), וכעת צריך לעצור ולחשוב. הרבה תובנות יש ממגפת הקורונה, אך ננסה ללמוד מהפרשה עניין אחד הנוגע אלינו, חובשי ספסלי בית המדרש בהווה ובעבר.

נשוב לפסוקים שפתחנו בהם. מה הציווי הראשון שמצטווים ישראל לאחר המגפה? ליתר דיוק: מה הציווי הראשון לאחר הפ, כלומר לאחר חשבון הנפש מהמגפה? "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"!

פשט הדברים הוא, שלאחר המגפה הצטווה משה לפקוד ולמנות את ישראל: "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות" (רש"י). אולם נראה שאפשר ללמוד מכאן רמז נוסף לתפקיד המוטל על המנהיגים לאחר מגפה: להרים את ראשם של ישראל ולזקוף את קומתם - "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"!

נשיאת הראש וזקיפות הקומה נעשית על ידי החדרת האמונה בסגולת ישראל, בתורת ישראל ובשליחות של בני ישראל בעולם. כשאדם מאמין בעצמו ומכיר בחשיבות תפקידו – ראשו מורם וגוו זקוף. הוא חדור מטרה. כך הוא לגבי אדם פרטי, וכך הוא לגבי אומה שלימה.

תפקיד גדול מוטל על כתפינו, שליחות גדולה נמסרה בידינו – לרומם את האומה, ללמד תורה ולהרבות אמונה בקהילות ישראל. כל בחור ישיבה, בהווה ובעבר, הוא שליח בהפצת התורה. לשם כך למד בישיבה – ללמוד על מנת ללמד, להיות חולייה נוספת בשרשרת מסירת התורה.

לכל אחד תפקיד מיוחד, לפי דרכו ואופיו ואפשרויותיו – אחד יפיץ תורה במקום העבודה שלו, השני במקום הלימודים שלו, והשלישי בקהילתו ובשכונתו. מכל מקום ראוי שיהיה מכנה משותף אחד לכולנו – לשאת בנטל הרמת ראשם וקרנם של ישראל.

כשאדם חי בתודעה של שליחות הוא מתמלא בכוחות ובמרץ רב, בידיעה שבידו להביא לתיקון גדול לעם ישראל ולעולם כולו, כדברי מרן הראי"ה קוק (אגרת שא, בדילוגים):

לא אמנע הטוב להציב כלל גדול אחד [אשר] יהיה בזה בית-יד לחפץ בחשק אהבת השם ואור תורתנו הקדושה: אם יציעו לפניו שיכול הוא בכל עת לעשות חסד על כל העולם כולו, הכולל בתוכו כל כך הוויות עד אין תכלית, יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב.

      וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמנה בגודל הטוב שעושים ממש עם כל היקום בעסק התורה, המצוות, העבודה, וזכיכות המידות. בכל עת ורגע. ובכל רגע שאנו מוסיפים אור בנשמתנו, אם רק נשים דעתנו שלא על עצמנו בלבד אנחנו חשים, כי אם על כל ההויה, כי "כל פעל ד' למענהו", מוסיפים אנו השלמה וחיים בכל.