מה לא עושה משה רבינו בשביל העם הזה, וכל פעם מתאכזב מחדש.

זה התחיל בארץ מצרים.

משה עובר ברחבי גושן ומפרסם בהתלהבות את הבטחת ה', שזהו, נגמרו שנות הסבל, ואנחנו בדרך החוצה:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה" (שמות ו, ו-ח). מדהים!

אבל עם ישראל לא מצטרף להתלהבות: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט).

זה ממשיך בים סוף.

כבר יצאנו ממצרים בניסים גלויים. אבל פתאום משהו השתבש. המצרים רודפים, ועם ישראל מתחרט על המהלך: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?!" (יד, יא).

חבר'ה, מה נסגר? האמנם "טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם" (יד, יב)?! כבר הספקתם לשכוח? נכון, יש קצת סיבוכים, אבל תתאזרו באמונה – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" (יד, יג).

זה לא מפסיק גם במדבר.

אין מים. אין אוכל. אכלו לנו, שתו לנו.

"וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַה נִּשְׁתֶּה?" (טו, כד); "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה" (יז, ב).

"וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר... מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (טז, ב-ג).

ואחרי כל הניסים, בלי בושה, עם ישראל שואל בציניות: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?" (יז, ז).

אבל שיא השיאים מגיע עכשיו, למרגלות הר סיני.

רגע אחרי המעמד האלוקי, ההיסטורי, החד-פעמי, אחרי ראיית הקולות והלפידים ושמיעת דברי אלוקים חיים, אחרי הבטחת "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים (יט, ה) והצהרת "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (יט, ו), אחרי מתן תורתנו הקדושה, תוך כדי התארגנות לבניית המשכן ורגע לפני ההעפלה לפסגת "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" ---

מגיע השבר הנוראי. אכזבת האכזבות. חטא העגל!

כמה שעות של עיכוב בתוכנית, "כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר" (לב, א), וכבר מחליפים את אלוקי האמת ב... עגל זהב. "וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

קשה לתפוס.

משה רבינו לא מאמין שזה קורה לו.

הוא יורד מן השמים עם לוחות האבן, מחכה למפגש עם העם האהוב שלו, לתת לו את "מִכְתַּב אֱלֹהִים" ה"חָרוּת עַל הַלֻּחֹת".

פתאום נגלה לעיניו המראה המזעזע את נפשו: "וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת" (לב, יט).

נפשו מתהפכת בקרבו: "קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (לב, יח) – 'קול חירופין וגידופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו' (רש"י).

משה במשבר – "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת  הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר".

כואב ומאכזב.

זהו?

האם משה ירים ידיים מעמו?

האם יפרוש לאור האכזבות החוזרות ונשנות?

לא ולא!

נכון, האכזבה גדולה, הכאב גדול  מנשוא, אבל אוספים את השברים וממשיכים הלאה.

משה רבינו עוצר לרגע, ומחשב מסלול מחדש.

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה" (לג, ז).

לא מוותרים על התורה, ולא מוותרים על עם ישראל.

דרך אחת לא צלחה, אז ננסה דרך שנייה:

"וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי" (לד, ד).

בפנים קורנות משה ממשיך במשימתו, משימת הנצח – לקדם את עם ישראל אל היעד, אל ייעודו, אל ארצו ואל תורתו, אל אלוקיו.

על כל אחד מאיתנו מוטל להמשיך במשימתו של משה רבינו – ללמוד וללמד, להשפיע אמונה ויראת ה', מתוך אמונה בעם ישראל – "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו".