השראת השכינה בישראל ובעולם היא תכלית תקוותנו. שלוש פעמים ביום אנו מתפללים על כך: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. ברוך... המחזיר שכינתו לציון". ברגלים ובמועדים אנו מוסיפים בקשה (בסדר "ותערב"): "השב שכינתך לציון עירך".

מתפילות אלו ודומותיהן משתמע שהשראת השכינה והשבתה לציון היא תפקיד של הקב"ה. הוא "המחזיר שכינתו", וממנו אנו מבקשים: "השב שכינתך".

אך בפרשתנו מתברר שלא כך הם פני הדברים.

בשעה שחיפש יצחק אבינו מקום מפלט מן הרעב הפוקד את הארץ, הוא שומע את הציווי האלוקי המרטיט (כו, ב-ג):

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ; גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ".

מה פשר הכפילות: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ"; "גּוּר בָּאָרֶץ"? ומה ההבדל בין שני הציוויים? מה ההבדל בין סתם לגור בארץ, ובין הציווי המיוחד לשכון בה.

רבותינו ז"ל (בראשית רבה סד, ג) מביאים שני פירושים לציווי "שְׁכֹן בָּאָרֶץ":

"שְׁכֹן בָּאָרֶץ" - עשה שכונה בארץ ישראל! הוי נוטע, הוי זורע, הוי נציב.

דבר אחר: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ" - שַכֵּן את השכינה בארץ!

נשים לב תחילה לפירוש השני. יש כאן חידוש גדול מאוד. השכינה אינה שורה בארץ מאליה. לא הקב"ה (בלבד) משכין בארץ את שכינתו, אלא בני האדם – עם ישראל – מצווים לְשַכֵּן אותה בארץ. זהו, בעצם, עיקר תפקידו של האיש הישראלי – ליצור את התשתית המיטבית להופעת אור ה' בעולם.

איך עושים את זה? מה עלינו לעשות כדי לשכן את השכינה בארץ? את זה מסבירים חז"ל בפירושם הראשון: "עשה שכונה בארץ ישראל!". פלאי פלאים. נטיעת עצים, זריעת שדות ובניית בתים בארץ ישראל, משכנת את השכינה בארץ.

יצחק אבינו היה 'בעל תפילה' ידוע. דרכו הייתה לצאת "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה", שם תיקן עבורנו את תפילת מנחה. יצחק אבינו העתיר בתפילה במשך עשרים שנה. הוא ידע היטב את כוחה של התפילה – שהיא כעתר, המהפכת את הגזירות הקשות למידת רחמים (סוכה יד ע"א). והוצרך הקב"ה לאלפו בינה, שלצורך השראת השכינה לא די בתפילות (החשובות מאוד, כמובן, כחלק מהשתדלותנו), אלא צריך גם עבודה מעשית וממשית.

המשמעות העמוקה של דברי חז"ל היא, שאין לנו לשבת בחיבוק ידיים, וגם לא בתפילות בלבד, ולחכות להשבת השכינה לציון. אנחנו – עם ישראל – צריכים ומחויבים לפעול עם א-ל, ליצור ולבנות את הכלים, ובסיום מלאכתנו ופעולותינו – הקדוש ברוך הוא ייגלה וישרה את שכינתו.

דברים אלו באים לידי ביטוי גם בדברי חז"ל על הפסוק (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". וכך אמרו (אבות דרבי נתן, פרק יא):

רבי טרפון אומר: אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל - עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

אין הכוונה לסתם מלאכה (כפי שאולי ניתן להבין מהקשר הדברים שם), אלא למלאכת שמים, למלאכת הקודש, למלאכת המקדש. כשבני ישראל 'מוציאים מעצמם', קמים ועושים את המלאכה המוטלת עליהם, מלאכה מעשית, מלאכת בניין ממשי; אז, ורק אז, הקב"ה 'עושה את שלו' ומשרה עליהם את שכינתו.

נמצאנו למדים, שכדי לממש את תכליתנו, להשכין את שכינת ה' בעולם, עלינו להשקיע – בנוסף לתפילות היוצאות מעומק הלב – גם במלאכות הבניין החומריות, ביישוב הארץ ובבניין המקדש.

אנחנו נעשה שכונה בארץ, ומתוך כך הקב"ה ישכין שכינתו בתוכה!