אם היו שואלים אותנו: באיזה אופן ראוי להנכיח את השכינה בארץ, כלומר מהו ה'כלי' שהכי מתאים לקב"ה להשתמש כדי לצמצם בו את כבודו ושכינתו ברצותו להראות לנו את ניצוצי אינסופיותו – מן הסתם לא היינו בוחרים בענן.

סביר להניח שהיינו בוחרים באש יוקדת, באור סנוורים בוהק, ביהלום נוצץ, ובשאר דברים המבטאים בהירות ואור צחצחות.

אבל הקב"ה בחר דווקא בענן (פרק מ, סוף ספר שמות): "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

יתכן שרצה הקב"ה לרמוז שהשראת שכינתו על האדם ועל האומה אינה תלויה ב'אורות גבוהים'. היא לא שורה עליהם רק בהיותם בשיא גובהם ובשיא תפארתם, אלא גם כשהם במצב רוחני נמוך יותר. 

גם כשאדם לומד תורה בהתלהבות פחותה, גם כשהוא עובד את ה' בחיי השגרה האפרוריים, גם כשהאומה עדיין מסובכת בפוליטיקה פנימית וזקוקה לחיזוק רוחני – גם אז כבוד ה' שוכן בתוכם. 

כך דורשים את הפסוק המסיים את פרשת פקודי ואת כל 'ספר הגאולה' (ראה, למשל, משנה שכיר סוף פרשת שמות): "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". ופירוש "בְּכָל מַסְעֵיהֶם" הוא: בכל מצב שהם – הן כשהם בתקופה של "יוֹמָם", כשהם יושבים לבטח בארצם, והן כשהם בתקופה של "לַיְלָה", בעומק נדודי הגלות, גלות החומר וגלות הרוח. 

בניגוד לשני בתי המקדש, משכן ה' לא נחרב אלא נגנז, מפני שלא שלטה יד במעשיו של משה (סוטה ט ע"א). ללמדנו שהופעת השכינה על ישראל, גם אם נגנזה והוסתרה, מכל מקום לא פסקה ולא הוחרבה.

זהו, כידוע, גם עניינו של חג הפורים: הופעת ה' על ישראל בתוך הסתר-ההסתרים של הגלות. "לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ, וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּך". גם כשבני ישראל 'ישנים מן המצוות' עדיין רוח אלוקים מרחפת עליהם ומסוככת עליהם מפני אויביהם. ענן ה' חופה עליהם בכל מסעיהם.

מתוך כך, מתוך קשר השכינה הנצחי עמהם, אנו נקראים לבוא אל המלך גם במצבנו השפל. "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת". גם כאשר נראה לעיניים שנותק הקשר, גם כשאסתר מגיעה לבית הצלמים ומרגישה שהסתלקה ממנה השכינה (מגילה טו ע"א), גם כש'הדת' נותנת שאיננו ראויים לראות את פני מלכו של עולם – נקראים אנו אליו, ניגשים אנו אל הערפל, ופוגשים את כבוד ה' המופיע בתוך הענן.

מצב זה של הופעה עמומה של כבוד ה' בתוך הענן, בתוך ההסתרה והערפל, אינו המצב האידיאלי והשלם. תקוותנו ותפילתנו היא להופעת השכינה באש, במלוא תפארתה וגילוייה, וכפי שכתב הספורנו: "ובהעלות הענן - וכל כך הייתה שריית השכינה קבע במשכן, שלא היה מסתלק כלל משם.... אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי יוב"ב, כאמרו (זכריה ב, ט): "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".