אגדה רווחת היא שהסופר הנודע ש"י עגנון חיבר את ה'תפילה לשלום המדינה'. אולם לימים נתגלה שתפילה זו התחברה על ידי הרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, וש"י עגנון רק התבקש לסייע בכתיבתה. כך הודה, בין היתר, חמדת עגנון, בנו של ש"י עגנון.

בין כך ובין כך, דומה שהיצירה הספרותית החשובה ביותר בתפילה זו, היא הביטוי המכונן: "ראשית צמיחת גאולתנו". בשלוש מילים אלו הצליחו מחברי התפילה להגדיר את משמעותה ומורכבותה של מדינת ישראל ההולכת ונבנית. ביטוי זה ממחיש שהמדינה היא חלק מרכזי בתהליך הגאולה. אבל היא רק הראשית. וממנה תצמח, תגדל ותפרח הגאולה השלמה. שלוש מילים אדירות: ראשית. צמיחת. גאולתנו. 

תפילה זו פורסמה לראשונה בעיתון 'הצופה' ביום שני, ט"ז באלול תש"ח. בסוף אותו שבוע קראו בבתי הכנסת את פרשת 'כי תבוא', ולבי אומר לי שפרשה זו נתנה השראה למחברי התפילה. הפרשה פותחת בתיאור עם ישראל הנכנס לארצו, מתנחל בירושתו, ומתיישב על אדמתו: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". הכניסה לארץ היא אירוע מרומם ומשמח לכשעצמו, וכפי שדייק ה'אור החיים' הקדוש מהמילה *"וְהָיָה"* הפותחת את הפרשה: "אמר 'וְהָיָה', לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ".

המשך הפרשה מתאר את השמחה מהיבול הראשון הצומח בארץ לאחר כניסתנו אליה. "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". את ה"רֵאשִׁית" הזו מעלים בשמחה לבית ה', ומודים לה' על הזכות שנפלה בחלקנו. אחרי כל התלאות שעברנו בשנות גלותנו במצרים, אחר העינויים והעבודה הקשה, אחר העוני, העמל והלחץ, אנו מודים לה' שהוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה והביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש. זו תפילת-שלום-המדינה הראשונה. אומרים אותה ברגע הראשון שמזהים את הפרי. בראשית צמיחת גאולתנו. 

לכאורה היה מקום לתמוה: מדוע עורכים את הטקס הגדול כבר בשעת צמיחת הפרי הראשון? מדוע לא מחכים לשעת הקטיף והבציר, בו אנו כבר אוספים את כל פירות האילן. לכאורה מתאים יותר להודות על הטוב השלם? אבל לא. זהו בדיוק המסר שמבקשת התורה להביע. אומרים תודה כבר בהתחלה. בַּראשית.יש להודות לה' על כל צעד קטן. מלבד הידיעה שכל פסיעה מקרבת אותנו למטרה הסופית והנכספת, גם כל שלב בצמיחה הוא יעד בפני עצמו, וראוי להודות עליו. 

בתפילה לשלום המדינה המיוחסת לעגנון אנו מודים לה' על הזכות לחיות בדור הרואה את ניצוצות הזריחה של הגאולה. למרות שזו לא המדינה המושלמת שייחלנו אליה, אנו מודים גם על ההווה הנפלא, שהוא לאין ערוך טוב ונעים ומבורך ממה שהיה לפניו. פינו מלא שירה כים על הזכות להיות שותפים ופועלים עם א-ל בבניית האומה, ביישוב ארצה, ובחידוש מפעליה הרוחניים. ויחד עם זה אנו מצפים ומתפללים לראות בישועתו השלימה.

הסופר ש"י עגנון היה הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל. פרס זה הוענק לו "עבור יצירתו הספרותית האופיינית השזורה מוטיבים מחיי העם היהודי". איני יודע מה הן אותן יצירות ספרותיות שהונחו בפני וועדת הפרס. אבל דומני שרק על הביטוי "ראשית צמיחת גאולתנו" מגיע לעגנון פרס נובל. 

בעצם, אולי ראוי היה להעניק את הפרס לרב הרצוג...