אחת הסוגיות הנתונות במחלוקת החריפה ביותר בנושא הכלכלי, הוא המאבק בין התפיסה הקפיטליסטית לתפיסה הסוציאליסטית.

הקפיטליזם מקדש את השוק החופשי, התערבות מינימאלית של המדינה בכלכלה ודגש על הגדלת הרווחים.

לעומת זאת הסוציאליזם מקדש את השיוויון, את העזרה לחלשים, שבדר"כ נעשה ע"י מס המוטל על החזקים.

במאה הקודמת המאבק בין הקפיטליזם לסוציאליזם היוה את הבסיס למלחמה (הקרה) בין שתי המעצמות הגדולות, מצד אחד ברית המועצות אשר דגלה בסוציאליזם קיצוני- הקומוניזם, שיטה כלכלית בה כל ההון נמצא בבעלות משותפת של החברה, מה שאמור ליצור שיוויון כלכלי וחברתי בין אנשי המדינה. ומצד שני ארצות הברית אשר דגלה בקפיטליזם (קיצוני) אשר קידש את היזמות האישית, וההצלחה הכלכלית הפרטית.

בפועל הקומוניזם נכשל, החלוקה השיוויונית של ההון גרמה לאנשים לאבד את המוטיבציה להתאמץ וליזום, אם בכל מקרה העובד לא יהנה מיגיע כפיו, אלא רווחיו יתחלקו בצורה שווה בין האזרחים, מדוע שישקיע מאמץ בהצלחה.

גם בקפיטליזם יש בעיות קשות, ובעיקר ההשתעבדות להצלחה וחוסר הדאגה לחלש, "העשירים מתעשרים והעניים מתענים".

נראה שהסוציליזם יותר מוסרי וצודק, אך הקפיטליזם יותר מועיל.

ולכן ישנם אפשרויות אשר משלבות קפיטליזם-סוציאליסטי בדרגות כאלו ואחרות, ובחלקן ניסיון לרתום את הצלחת העשירים לרווחת העניים.

מהי השיטה הכלכלית שבה התורה דוגלת? קשה לקבוע מסמרות, הכלכלה של היום שונה מהכלכלה שהיתה בזמן התורה, והתפיסה הכלכלית היא עניין מסובך.

הגמ' בשבת נג: מספרת "תנו רבנן מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו", הרב קוק בעין אי"ה מקשה, מדוע היה צריך לעשות נס שמשנה סדרי בראשית? וכותב הרב "צריכים אנו להבין כי עניני הכלכלה הם מסובכים עד מאד..." וממילא במובן מסויים, שינוי בכללי הכלכלה אינו פחות משינוי בסדרי בראשית "וההמצאה של השגת גורמי הכלכלה במקום שלא הוכנו הסיבות לזה הוא דבר המקושר באלפי סיבות שלא רק נס פרטי נצרך לזה כ"א שינוי סדר במרחב גדול ומתפשט מאד במציאות, עד שיותר נכון למצב ניסי הוא שישתנו עליו בעצמו סדרי בראשית ולא שישונו המון הסדרים שיש להם תכלית נעלה בעמידתם בציביונם".

נראה שהתורה מדגישה את העזרה לעני ולחלש, אמנם בעיון מדוקדק יותר נראה שהתורה מדגישה שלושה יסודות לבניית הכלכלה:

א. נתינת הזדמנויות- הפרשה מתחילה עם מצות שמיטה ויובל, פעם בשבע שנים כל החובות נשמטים, ופעם בחמישים שנה כל השדות חוזרים לבעליהם.

הפרשה ממשיכה עם האפשרות לגאול את הקרקע אותה האדם מכר.

ובעצם גם מי שלא שפר עליו מזלו, ונאלץ למכור את מקור פרנסתו- את הקרקע החקלאית שלו, או להיכנס לחובות, הכשלון לא רודף אחריו, הוא יכול לעשות "התחלה מחדש" לחייו הכלכליים. ובוודאי לדור הבא תהיה אפשרות לחזור ולצמוח.

אין חלוקה שווה של ההון, אך לכל אדם ניתנת אפשרות שניה להצליח.

אולי בזה יובן החילוק בין השדות ובתי החצרים לבין בתי ערי חומה. התורה מלמדת אותנו שהמוכר יכול לגאול את השדות או הבתים הסמוכים להם (רמב"ן- "ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי האדמה, ועל כן דינם כשדה הארץ"), אמנם בתי ערי חומה ניתן לגאול רק עד שנה מאז הממכר, ושוב אין הבית נגאל, ואף לא יוצא ביובל.

יתכן שההבדל טמון במטרה של הקרקע, בתי ערי חומה לא משמשים כמנוע ליצירת הכנסה, לא נותנים לאדם הזדמנות נוספת לפרנס את עצמו, ולכן התורה לא ראתה חשיבות בחזרתם ביובל. לעומת השדות שמאפשרות לאדם הזדמנות אמיתית להעמיד עצמו על הרגליים, ולכן ניתנות להיגאל בכל שעה (לאחר שנתיים מהמכירה).

ב. האחווה- מצוות ואיסורים רבים נובעים מהקשר החזק בעם ישראל, ונביא דוג' מהפרשה:

ראשית איסור אונאה, גם בחוק יש איסור אונאה אך הוא שונה בתכלית. לכו"ע אסור לרמות במקח, אך התורה אוסרת לקנות או למכור מוצר במחיר גבוה ממחיר השוק גם כאשר המוכר/קונה לא מרמה. נביא דוג', אם המוכר מציע לתייר שנכנס לסופר בקבוק קולה ב10 ש"ח, המוכר לא מרמה את התייר, התייר יודע מה זה קולה, אלא שהמוכר אומר שהוא מעוניין למכור את הקולה ב10 ש"ח, במידה והמכירה תתבצע המוכר עובר על איסור דאורייתא של אונאה, ובאותה מידה אם התייר יקנה את הבקבוק בשלושה שקלים יעבור התייר על איסור דאורייתא של אונאה. ולכאורה קשה, מה הבעיה בזה, המוכר לא שיקר, וכל אחד יכול למכור באיזה מחיר שהוא רוצה (למעט מוצרים בפיקוח), הרי זה הבסיס לכלכלה חופשית.

באותה מידה איסור ריבית, לכאורה אין דבר יותר הגיוני מלבקש ריבית על ההלואה, כידוע, כסף יוצר כסף, וכאשר המלוה מלוה הוא נמנע מלהרויח כסף, ומדוע לא יוכל המלוה לדרוש מהלוה את מה שיכל להרויח?

נראה שהתורה רוצה שהקשר שבתוך עם ישראל יהיה קשר של אחווה, של דאגה ואכפתיות מהשני, ולכן ודאי שלאח אהוב נדאג, לא נקח ממנו ריבית ולא נמכור לו במחירים מופרזים.

ג. התודעה שהכל שייך לרבש"ע- אדם הוא הבעלים של הונו, אך הקב"ה הוא הבעלים של הכל:

"והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם...".

אדם החי בתודעה תמידית שהכל שייך לרבש"ע, והונו לא הגיע רק מאונו, ידע שמטרת העושר היא לעשות טוב בעולם, הכסף אינו המטרה אלא האמצעי.