בסוף פרשת וילך אנחנו מצווים על כתיבת השירה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".

מהי "השירה הזאת"? רש"י והרמב"ן מפרשים שהכוונה לשירת האזינו. לעומתם הרלב"ג מפרש שהכוונה לכל התורה, וכן מוכח מהגמ' בנדרים לח. שלומדת מהמשך הפס' שמשה נצטווה ללמד את התורה לעם ישראל "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל".

הרמב"ם עושה כעין פשרה וכותב: "מצוות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה עצמו שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", כלומר: כתבו לכם התורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות".

את הדימוי של תורה כשירה מצאנו גם בגמ' בחגיגה יב: "אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו, ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו? משום ובלילה שירה עמי"

מדוע התורה משולה לשירה?

הנצי"ב בהקדמתו ל"העמק דבר" מסביר את המשל והנמשל, ובכך מסביר גם את עניין ה"דרשות" שדרשו חז"ל מפסוקי התורה: "אלא ע"כ יש בה טבע וסגולת השירה. שהוא דבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה לשון המליצה מספור פרזי... דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד. דזה החרוז כוון לזה הספור. וזה החרוז כוון לזה. ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר אפי' של הדיוט. ומושכל עוד דמי שיודע בטוב הענין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו. מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת הענין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף הענין. כי אז עלול הוא להשערות בדויות. מה שלא היה מעולם ולא לזה כוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הספור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון. ולא נקרא דרוש. אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל. ולו מתוק האור של הדיוק ביותר...".

ֲֲ 

שמעתי ממו"ר אחי פירוש נוסף עפ"י דברי המהר"ל. בשירת הים התורה פותחת את השירה בלשון עתיד "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'...", ולכאורה היה צריך להשתמש בלשון עבר או הווה "אז שר? חז"ל למדו מכאן לתחיית המתים מהתורה.

אמנם רש"י פירש על דרך הפשט, שאכן יש כאן שני זמנים, "אז כשראה את הנס עלה בלבו שישיר". דהיינו הייתה מחשבה לשיר והיה את רגע הביצוע של השירה, ולכן התורה הדגישה שהשירה עצמה התרחשה רק לאחר המחשבה.

המהר"ל מקשה "אם כן למה כתב זה שעלה בלבו שישיר, והרי מבואר בכתוב שהיה שר, והוי למכתב 'אז שר משה', ולמה לי להאריך ולומר 'עלה בלבו שישיר - וכן עשה'?", ונסביר, שהרי כל פעולה שהאדם עושה הוא נצרך לחשוב עליה לפנ"כ, וא"כ מה ההדגשה המיוחדת כאן שקודם לפעולה עלה בליבו של משה שישיר?

מתרץ המהר"ל שיש שני סוגי שירה, יש שירה אמיתית ויש שירה מוכרחת, וכדי ששירה תהיה אמיתית מחוייב שהשירה תהיה קשורה להרגשת הלב, שהשר יהיה מחובר נפשית לתוכן השירה: "ויש לומר מפני שהפעל של השירה היא בלב, כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים. ולכך כתיב "אז ישיר" שהיה עולה בלבם לומר שירה, כלומר שהגיע בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם כן לא היה שירה בשמחה, אבל השירה שהיא בשמחה - מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב, ומזה עלה בלבו שישיר, ולפיכך דרך לדבר בענין השירה בלשון עתיד".

ויתכן שבזה יש להסביר את הקשר בין שירה לתורה, שגם בלימוד התורה המטרה אינה לשירה חיצונית אשר אדם מכריח את עצמו אליה, אלא ללימוד המחובר ללב ומשפיע על הלב. לימוד המביא לידי שמחה פנימית "בחקתיך אשתעשע לא אשכח דברך".