מקובל, שכאשר נולד ילד חדש, מנסים קרובי המשפחה לנחש למי הילד דומה, לאבא או לאמא. כל סבא וסבתא מנסים לנכס לעצמם חלקים בפניו של הילד, האף דומה לאבא והעיניים לאמא, וכן על זו הדרך.
כך מנהגו של עולם. קשר משפחתי יוצר גם קשר חזותי ובד"כ גם קשר התנהגותי. וכך גם הסברא נותנת, מילדים שנולדו מאותם ההורים וקיבלו חינוך דומה מצופה שיצאו בערך אותו הדבר.
ומה רבה הפליאה בראותנו את משפחתו של יצחק אבינו, אשר כבר מבטן ניכרו ההבדלים הקיצוניים בין הילדים, והמדרש מספר לנו על קשיי ההיריון של רבקה: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שֵׁם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת" (רש"י כה, כב). כיצד אפשר להבין הבדל כזה בין שני תינוקות?
ההבדל הולך ומתעצם במהלך השנים. "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים" (כה, כז) ופירש רש"י: "יודע ציד – לצוד ולרמות את אביו בפיו... איש שדה – כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות. תם – אינו בקי בכל אלה, אלא כלִבּוֹ כן פיו... יֹשב אהלים – אהלו של שם ואהלו של עבר". היתכן שבאותו בית יגדלו שני ילדים כל כך שונים?
התשובה פשוטה. במבט עמוק אפשר להבחין, שבדברים מסוימים המרחק בין יעקב לעשיו אינו גדול כ"כ. שניהם מוכשרים מאוד במעשיהם – האחד בלימודיו והשני בציד. שניהם בעלי פוטנציאל להקים אומות, שניהם אנשים גדולים – אחד להיטיב והשני להרע.
מפחיד לחשוב על היכולות הטמונות ברשעים, לו רק היו מנצלים זאת לחיוב. לכן אמרו חז"ל לגבי 'השב מאהבה' – "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות" (יומא פו ע"ב). השב מאהבה יודע לנצל את הכוחות שעד עתה הושקעו לעבירות ולהשתמש בהם לדברים חיוביים. יתכן שאם עשיו היה מנצל את יכולות הציד שלו והבנתו בחומריות – לעבודת ה' – כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת. במקום מסעות הצלב והרג מיליוני יהודים, היה מתפתח עולם היודע לשלב בין חומר ורוח, היודע לנצל את החומריות לטובת הרוחניות.
כיצד ניתן לגרום לעשו להשקיע כוחותיו בעבודת ה'? רש"ר הירש רואה בהדרכת החכם באדם דרך חינוכית מתאימה "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו): "יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם" (רש"ר הירש כה, כז). רש"ר הירש כותב שכך נהג יעקב כאשר בירך את השבטים. הברכה הינה מעין מבט חודר לתכונות הלב של כל שבט ושבט. "כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק כהנים ומורי הוראה; הנה עמד שם שבט הלויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האכרים, ושבט הלוחמים; עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרבגווניות, ועל כל דרכי התפתחותו; את כולם הוא ברך, "איש אשר כברכתו ברך אתם" (בראשית מט, כח), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו. כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה; מטרתה לבנות חיי עם שלמים על כל צורותיהם הרבגווניות, על מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל" (רש"ר הירש, שם).
אכן, חינוך מעין זה היודע להכיר בפנימיותו של כל בן, תלמיד וחניך, אינו קל בכלל. כיצד יוכל המחנך לרדת לעומק הנפש של כל אחד ואחד?
יש האומרים, שמפני כך אמרו חז"ל "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו" (מו"ק יז ע"א), שבאמת רק מלאך יכול להביט לתוך נבכי הנפש פנימה. ועוד יש לומר, שהרי חז"ל לימדונו הלכה נוספת ב"הלכות מלאכים". שלושה מלאכים הגיעו לבקר את אברהם, כל אחד ותפקידו הוא. "אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות" (רש"י יח, ב). אם רבך דומה למלאך, אשר נדמה לך שתפקידו בעולם הוא רק אתה התלמיד – למד תורה מפיהו[1], מכיוון שכדי לחנך צריך השקעה אין-סופית, והכרה אמיתית של המחנך את החניך. כל תלמיד ותלמיד צריך להרגיש שרק הוא בעולמו של הרב.
אמי היתה נוהגת לומר זאת כך. כששאלו אותה איזה ילד היא הכי אוהבת, היא הייתה עונה "את הילד שאִתוֹ אני נמצאת עתה".
נקודה נוספת שיכולה לעזור, לדעתי, בהשגת "חנוך לנער על פי דרכו", היא בהגדרת תפקיד המחנך. יש החושבים שתפקיד המחנך הוא להיות פָּסָל, "ברצותו מרחיב וברצותו מקצר"[2] – ישנה דמות אשר מוטל על הפָּסָל לפסל, ועליו להכות בקורנס עד שיצא אדם בדמות דיוקנו. אמנם נראה מדברי הרש"ר הירש שהמחנך הינו כגנן בשדה. עליו להכיר אלו פרחים ראויים לגדול בשדה. אך אין זה מספיק. עליו להשקות ולטפח את הפרחים, לשמור עליהם מכל משמר, אבל בסופו של דבר הפרח צומח בעצמו, על-פי נטייתו ועל-פי התכונות הקיימות בגרעין. בסופו של דבר, זר פרחים יפה מורכב מפרחים בצבעים שונים, היוצרים גיוון מצד אחד והרמוניה מהצד האחר. לא לחינם נקרא גן הילדים "גן". על הילד לגדול בעצמו עם סיוע ועזרה מהגננת. אני סבור ששיטה זו צריכה להמשיך אף בבגרות. ודאי שנייעץ, נסייע, נתמוך ונציב גבולות לתלמיד, אך נאמין בו שעם כל הלימוד, האהבה והטוב המושקעים בו – יצמח לנו ילד לתפארת. המחנך מציב גבולות ברורים, מציב מטרות, מציב דרכי הגעה, ומסייע בכל צעד ושעל, אך התלמיד שותף מלא בגידולו ועיצובו, כאשר המטרה הסופית היא כדברי הרב קוק: "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר" (איגרות הראי"ה, איגרת קע).