בזמן האחרון אנו צופים במתקפה נגד רבנים אשר מביעים דעות בסיסיות בהלכה (איסור גיוס נשים לצבא, איסור נטיות הפוכות, וכו').

כאשר הדת השלטת בשיח הציבורי (דהיינו תקשורת) היא הדת הדוגלת בחופש מוחלט, וקבלת כל נטייה ורצון של אדם, ובתנאי שלא יהיה ניכר לעין ההיזק המיידי לחברה, היה רק צפוי שתיווצר התנגשות בין התורה לבין הדת החדשה/ישנה שבה הכל מותר.

אפשר לדון מדוע ההתנגשות פרצה דווקא עכשיו, האם הרבנים עד היום לא אמרו דברים פשוטים? כנראה שגם בזה יש "להאשים" את האינטרנט, עד היום אם היה רוצה אדם שלא מחובר לתורת ישראל לשמוע דברים "מעניינים" מבחינתו, הדרך היחידה שלו היתה לצפות בלווין בשיעורו של מרן הרב עובדיה זצ"ל, אך בזמננו אפשר אף להתעצל יותר, רק להכניס את שם הרב לגוגל וזהו.

הרי ברור שאם יוציאו אמירות של גדולי ישראל, בניתוק מהקשרם ההלכתי והתרבותי, אפשר למלא עיתון שלם, רק שעדיין לא נמצא האדם שילמד את כל דבריהם וירצה אח"כ גם לקנטר, ב"ה.

יתכן שהדבר גם טמון בכח העולה של הציבור הדתי בצבא בפרט ובמדינה בכלל, מה אכפת לי מה אמר מישהו לא חשוב, אך ברגע שהם הקצינים שלי, כאן זה כבר מסוכן.

אך כל זה לא עיקר עיסוקנו.

השאלה העומדת בפתחנו היא: האם התגובה שלנו למתקפה היא נכונה, ברבים מן המקרים הרב נאלץ "להסביר" את דבריו, להבהיר שבעצם גם הוא נאור ומקבל ויכול להכיל. האם הדבר ראוי? האם לא עדיף לומר את האמת, שאכן רוב ככל הרבנים פסקו שלנשים אסור להתגייס לצבא, שגאוה בנטיות הפוכות מנוגדת לדרך התורה ועלולה להוביל לאיסורים חמורים ביותר, שמחללי שבת גורמים ל... (צריך להיזהר במינוחים)? הנטייה הטבעית אומרת שכן, אין דבר שאנו גאים בו יותר מאשר באמונתנו, אנו מוכנים למסור עליה את נפשנו וכל שכן את עבודתנו. בכל הדורות יהודים "הפסידו" משמירת תורה ומצוות ועשו זאת בגאון, ק"ו בדורנו במדינה היהודית האהובה שלנו, עלינו לומר את הדברים ללא מורא וללא פחד.

אמנם ברצוני להראות את הצד השני, "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה", מה היה קורה אילו רב מסוים היה עומד ואומר את כל האמת בפנים! ניקח לדוג' את הצבא, יתכן, ולא רחוק הדבר, שהרמטכ"ל היה נאלץ לוותר על שירותיו, ויותר מזה הוא היה לומד לקח ולהבא היה ממנה רק רבנים שיודעים תמיד ליישר קו, אולי אף יותר מ"מיישרים קו", אלא מאמינים בקו החופשי, רבנים מהזרם המרכזי יהיו מודרים מתפקידים בעלי השפעה, וכמובן כדור השלג ימשיך להתגלגל וההמשך ידוע.

יש לחלק בין הלכה שהיא עניין טהור וחד של אסור ומותר, לבין הדרכה, דעת תורה, שכאן לא תמיד יש שחור ולבן, לא תמיד יש רק דרך אחת ואמת אחת, ואין גדרים מדויקים, אי אפשר לומר מתי בדיוק עלינו לאחוז בחרב הקנאות ומתי במידת השלום והפשרה.

הרי מהצד האחר, המציאות התאורטית שציירתי יכולה לשמש בטיהור של כמעט כל שרץ, האדם יאמר שכדאי שאני אסכים לעוולות מוסריות והלכתיות, שהרי בלעדי יהיה הרבה יותר גרוע, תמיד אפשר למצוא תירוצים למה אדם לא לוחם בשביל האמת והיושר, תירוצים שאף יכולים לשכנע, לפחות את האדם עצמו שמתלבט.

המסילת ישרים מביא שבענייני חסידות יש "משקל החסידות", ונראה שהדברים נכונים גם לענייננו:

ותדע באמת, שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב, ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות, ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים: א. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו (תהלים פד) אשרי אדם עוז לו בך וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ולכן קשה לשפוט מהי התגובה הראויה במקרה ספציפי, אמנם צריך לדעת שזוהי שאלה רחבה הרבה יותר. בעבר הייתי מעביר שיעורים באחד מיישובי גדרות לחבר'ה לא דתיים. השיעורים היו על פרשת השבוע, והיו שיעורים רבים שבהם התלבטתי האם ראוי לומר את "האמת". בזמנו התייעצתי עם ת"ח והוא אמר לי שלא את כולם צריך ללמד מיד את הכל, וזוהי סברא פשוטה.

גם בחינוך ילדים לא תמיד האב לוחם בכל המלחמות בו-זמנית, ואפילו בישיבה פעמים שאין הר"מים אומרים את דעתם הנחרצת. ישנם זמנים ומקומות שבהם "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע"ב). הדברים נכונים בהשקפה, ולפעמים אף בשיעורי הגמרא, הר"מ בודק את יכולת הקבלה וההבנה של תלמידיו, ונראה שגם על כעין זה נאמר "חכמים הזהרו בדבריכם" (אבות א, יא). ואם הדבר נכון ביראי שמים, ק"ו במי שעדיין רחוק.

הרשב"א בתשובה (ה, רלח) דן בכעין שאלתנו, והוא מציג את את מורכבות העניין:

"ואתה דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במדה אחת. וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי, ואף על פי שהיו בני מות. והטענה שאמר: כי היום ידעתי שאני מלך על ישראל. כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עיין לעתים בקלות. ואני רואה שצריך שיתחזק ענין התקנות בתחילה, ולא יכנס במחלוקת..." ועיי"ש עוד.

מהם גבולות הגזרה? נראה שלשקר אסור, הגמ' בב"ק (לח ע"א) מספרת:

ת"ר: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו, בשעת פטירתן אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא חוץ מדבר זה, שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ממ"נ, אי רעהו דוקא אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות.

התוס' מקשים שהרי אסור ללמד תורה לגוי, ומתרצים בתירוץ הראשון "דבע"כ עשו ע"פ דברי המושל", ומקשה היש"ש (ב"ק ד, ט) שאם היתה גזירת מלכות, כיצד לא חששו ללמד אותם דין זה, ששור של ישראל שנגח שור של גוי פטור, ושור של גוי שנגח שור של ישראל חייב, "וכי לא היה ראוי לחוש ח"ו לכמה שמדות וחורבות דליפוק מיניה?", מכאן מסיק היש"ש "גם שמעינן מהאי ברייתא דאסור לשנות דברי תורה, אף כי הסכנה... אלא ש"מ שמחויבים אנו למסור על קידוש השם. ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה".

אמנם מבואר מרש"י שם שלא ללמד מותר "והם לא גילו להם טעמו של דבר שיהא ממונו של כנעני בחזקת הפקר מפני הסכנה", הרי שמצאנו חילוק בין לשקר בדברי תורה ובין לא לגלות דברי תורה^[1].

שאלה: האם הפתרון הוא לא לשאול כל פעם את גדולי ישראל מה ההנהגה הראויה?

תשובה: ודאי שכך ראוי ובמיוחד בהחלטות מרכזיות כמו אופן ההנהגה במהלך ההתנתקות וכו' , ובמיוחד בדברים אשר הנגיעה האישית בה היא רבה, אמנם ישנם מקרים שבהם אין זה מעשי, צריך להכיר את כל נבכי המערכת כדי לקבל החלטה, והרב הוא המרא דאתרא של החלטה זו, וגדולי ישראל סומכים את ידיהם על שיקול דעתו.

שאלה: בעצם לא ניתנה תשובה לשאלה העיקרית, מתי ללחום ומתי לשתוק?

תשובה: אכן, רק הובהרה המורכבות שבדבר, והצורך ביראת שמים טהורה ובשיקול דעת. עלינו לסמוך על ת"ח שמוסרים נפשם למען עם ישראל, ולא להטיל דופי בהחלטותיהם, גם אם במבט ראשון אוחזת בנו אש הקנאות.

בשולי הדברים

זכינו לגדול בישיבה שיכולה להבין מורכבות, שחיה מורכבות. יש הטוענים שמורכבות לא בריאה לבחורים צעירים, שמבינים שחור ולבן, טובים ורעים, אמנם המציאות אינה כזאת, ואני סבור שדוקא בגלל החינוך להבנת המורכב, תלמידנו יקבלו מאמר כעין זה ביתר קלות.