יש החושבים, או יותר נכון טועים לחשוב, שמצוות התורה מורכבות משני חלקים, בין אדם לחבירו, ובין אדם למקום (עד כאן הכל בסדר), אלא שהמצוות שמוגדרות כמצוות של "בן אדם לחבירו" מטרתן שווה לחוקי המדינה, דהיינו לשמור על חברה תקינה, רק בהבדל אחד, התורה היא חוקים אלוקיים ואילו חוקות הגויים הם מעשי בני אדם (וכמובן שלהבדל זה יש נפק"מ למכביר), אך מטרת החוקים שווה- לשמור על חברה תקינה.

זה נכון שככל שעובר הזמן חוקי המדינה משתפרים ומתקדמים לכיוון התורה, אם פעם מטרת השלטון והחוק (במדינות מתוקנות) היה בבחינת סור מרע בלבד, רק לדאוג שהאזרח לא יהרג, יפגע או יוזק, ככל שעובר הזמן השלטון מתקדם וגם עסוק ב"עשה טוב"- דאגה לחלש, חינוך, בריאות וכו'. התורה מצווה על לקט, שכחה ופאה, צדקה, גמ"ח ועוד, וכנגד זה המדינה הקימה את הביטוח לאומי, המדינה תומכת בעמותות החסד (כ60% מתקציבן של העמותות ממומן ע"י המדינה), דואגת לחינוך, לתעסוקה וכו'.

אמנם בפרשת השבוע שלנו אנו נפגשים עם מצוות חברתיות רבות ששונות מהותית מהתפיסה בחברה המערבית, והתהום בינהם כ"כ גדולה, עד שקשה לומר שההבדל הוא עניין נקודתי.

ראשית איסור אונאה, גם בחוק יש איסור אונאה אך הוא שונה בתכלית. לכו"ע אסור לרמות במקח, אך התורה אוסרת לקנות או למכור מוצר במחיר גבוה ממחיר השוק גם כאשר המוכר/קונה לא מרמה. נביא דוג', אם המוכר מציע לתייר שנכנס לסופר בקבוק קולה ב10 ש"ח, המוכר לא מרמה את התייר, התייר יודע מה זה קולה, אלא שהמוכר אומר שהוא מעוניין למכור את הקולה ב10 ש"ח, במידה והמכירה תתבצע המוכר על איסור דאורייתא של אונאה, ובאותה מידה אם התייר יקנה את הבקבוק בשלושה שקלים יעבור התייר על איסור דאורייתא של אונאה. ולכאורה קשה, מה הבעיה בזה, המוכר לא שיקר, וכל אחד יכול למכור באיזה מחיר שהוא רוצה (למעט מוצרים בפיקוח), הרי זה הבסיס לכלכלה חופשית.

באותה מידה איסור ריבית, לכאורה אין דבר יותר הגיוני מלבקש ריבית על ההלואה, כידוע, כסף יוצר כסף, וכאשר המלוה מלוה הוא נמנע מלהרויח כסף כסף, ומדוע לא יוכל המלוה לדרוש מהלוה את מה שיכל להרויח?

וכן האפשרות לגאול את הקרקע לאחר שנמכרה, מדוע התורה מאפשרת לקונה להתחרט?.

ובאותה מידה מצות השמיטה, שיש בה גם דין של "בין אדם לחבירו" וגם של "בין אדם למקום", ובמבט ראשון קשה, למה לוקחים מהבעלים את זכות הפירות, הרי זו השדה שלו?

נראה ברור שיש אידיאל אחר, חוץ מאשר לספק את הצרכים של האזרחים.

כדי להסביר זאת נקדים שאע"פ שכמובן אסור לגזול ולפגוע בגוי, אותם מצוות ואיסורים מיוחדים נצטוונו רק ביחס ליהודי, ולכן נראה שבניגוד לגויים שהמטרה במדינה מתוקנת היא לשמור על חברה תקינה שעוזרת לחלש, התורה רוצה שהקשר שבעם ישראל יהיה קשר של אחווה- מעין קשר משפחתי- אחי.

במשפט החילוני אכפת רק המעשים, אדם יכול להיות מושחת ושונא אדם, העיקר שלא יפגע באחר, אך ביהדות חשוב גם המידות, "מה הוא רחום אף אתה רחום", האדם צריך להרגיש אחווה לאחיך.

ולכן אע"פ שההיגיון הכלכלי מאפשר לקחת ריבית, בכל זאת התורה אוסרת, משום שאנו מצפים מהאדם להתייחס לחבר כאל אח, ומצפים שינהג במידת החסד כלפיו, וכן אנו מצפים מהאדם שימכור לחברו/אחיו במחיר הוגן, ויאפשר לו לגאול את שדהו.

סוף דבר, היחס בתוך עם ישראל צריך להיות יחס של אחווה, ולא רק מצב של חברה תקינה.

השבוע חגגנו את ל"ג בעומר, השו"ע (תצג-ב) כותב לגבי ל"ג בעומר "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות", הגמ' מספרת שתלמידי רבי עקיבא מתו במגיפה משום שלא נהגו כבוד זה בזה. ויש לשאול מדוע הקב"ה העניש את תלמידי רבי עקיבא דווקא במגיפה?

בדרך דרש יתכן להסביר עפ"י הניסיון שלנו ממגיפת הקורונה, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המגיפה היא ע"י ריחוק חברתי. כבר הגמ' (ב"ק ס:) אומרת "ת"ר דבר בעיר- כנס רגליך, שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", בזמן מגיפה אנחנו צריכים להישאר בבידוד חברתי.

יתכן שהקב"ה העביר מסר לתלמידי רבי עקיבא ע"י המגיפה:

ראשית הקב"ה אומר לתלמידי רבי עקיבא: אם אינכם יודעים לכבד זה את זה, הישארו בבתיכם, אתם לא ראויים לקרבה החברתית. אך יתכן שיש כאן מסר יותר עמוק, המגיפה מלמדת אותנו שכולנו קשורים זה בזה, אדם לא יכול לחיות לעצמו, צריך שיתוף פעולה וחיבור של כולנו, צריך ערבות הדדית כדי לנצח את המגיפה. וכאשר תלמידי רבי עקיבא הפנימו את המסרים ממילא נעצרה המגיפה.

בתפילה שנזכה שגם אנו נפנים מסרים אלו, וגם בימינו תעצר המגיפה בקרוב.