עולמו של היהודי סובב סביב הברכות. חז"ל סמכו את חובת הברכות לפסוק בדברים פרק י' פס' יב':

"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך".

ודרשו על כך בגמ' במסכת מנחות דף מג':

"תניא היה ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר- "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך".

עניין ריבוי הברכות אומר דרשני.

מצאנו מצוות רבות אך שיעורם מוגבל, ואם כן - יש לבאר מה פשר הציווי היחודי לברך פעמים כל כך רבות במשך היום? וצריך לומר - שחז"ל ראו בברכות כמנוף לעליה ברמתו הרוחנית, וכל ברכה וברכה משמשת כצעד נוסף לקראת המגמה האלוקית וכפי שיתבאר.

אנו ממלאים את עולמנו בברכות מסוגים שונים: ברכות הנהנין, ברכות המצוות, ברכות השבח, ברכות התפילה ועוד. עד כדי כך שסדר יומו של היהודי מלא בברכות. הברכות מקיפות את כל ימי חיינו, בשמחה ובאבל, בבוקר בצהרים ובערב, בבית ובשדה, בחול ובשבת, בלידת האדם ובפטירתו מן העולם. ואם כן, שומא עלינו לבאר - מהי משמעותן העמוקה של הברכות וכיצד הן פועלות על האדם?

לביאור העניין נעסוק בפסוק אחר בפרשתינו, בדברים פרק ח' פס' יא'-יח' מובא:

"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום, פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים... המאכילך מן במדבר... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל...".

ובספר המצוות לר' משה מקוצי, מבעלי התוספות מביא בהקדמתו לספרו וז"ל:

"... כאשר היתה סיבה מן השמים שאסובב בארצות להוכיח גלויות ישראל נתתי את פני לסדר בעל פה המצוות, כל מצוה ומצוה כמאמרה יסודות המצוה ולא כל חילוקיה, למען לא אשגה בתוכחתה, ובכמה מקומות בקשו ממני לכתוב יחוד המצוה על פי הראיות ולעשות ממנו ספר, ואירא לעשות כן לעשות ספר תורה לרבים כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי, ובתחילת האלף השישי בא אלי עניין מראה בחלום קום עשה ספר תורה משני חלקים. ואתבונן על המראה והנה השני חלקים לכתוב ספר מצוות עשה בחלק אחד, וספר מצוות לא תעשה בחלק שני. ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים, ומכל מלמדי השכלתי להביא ראיות קצרות בכל היכולת ולא בלשון תלמוד ממש כי בכמה מקומות שיניתי הלשון לכותבו בלשון צח וקצר למען ירוץ הקורא בו. וגם סדרתים בפרשיות קצרות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה, ויעזרני אלקי גלויות ישראל יתברך שמו על המלאכה לעשות אותה. וגם בעניין לאוין בא אלי בחלום עניין מראה בזה הלשון: הנה שכחת את העיקר 'השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך' (דברים ח', יא'). כי לא היה בדעתי לחברו במניין הלאוין וגם רבינו משה לא הזכירו במניין. ואתבונן אליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומן, וה' אלוקים יודע כי לפי דעתי איני משקר מענין המראות, וה' יודע כי לא הזכרתים בספר זה אלא למען יתחזקו ישראל בתורה ובתוכחה וחפץ ה' בידי יצלח".

ועדיין עלינו להבין - מהו גדרו המדוייק של הציווי "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך"? שכן בדרך כלל הלאוין בתורה מוגדרים באיזו שהיא פעולה שאסור לעשות אך בנ"ד צ"ע - האם כל רגע ביום בו איני זוכר את ה' – אני עובר על הלאו? וזה דבר שקשה לאמר.

ובסמ"ג במצווה לא תעשה סד'- חוזר בכותרתו וכותב " 'השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך' - לאו זה נאמר אלי במראה לכותבו ויסדתיו אזהרה לגסי הרוח...".

וצ"ע - מהו הקשר בין גסות רוח ובין הלאו של שכחת ה'?

וצ"ל - שהר"מ מקוצי למד שבעצם המקור לאיסור גאווה הוא הפסוק המזהיר מפני שכחת ה'.
וכן כתב שם במצווה לא תעשה סד': "... אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם שעל זה עונה זה המקרא, ואומר גם בפרשת ואתחנן (דברים ו', יא') 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ... ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח ... '. וזה הפירוש שפירשתי מפורש בסמוך (דברים ח', יב') 'פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך ... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים ... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל' ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה אלא יש לו להיות ענו מאוד ושפל ברך לפני ה' אלוקים ואנשים ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה ובמוסר השירה כתוב (דברים לב', ו'), ' הלה' תגמלו זאת וגו' הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך'. ושבח הכתוב הענוה שנאמר (במדבר יב', ג') 'והאיש משה ענו מאוד'... ודרשינן במסכת סוטה (דף ה':) שכל המשפיל עצמו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן שנאמר (תהילים נא', יט'): 'זבחי אלוקים רוח נשברה' ולא עוד אלא שתפילתו מקובלת שנאמר (שם): לב נשבר ונדכה וגו' ".

נמצינו למדים - שהאיסור הוא לא לשכוח את משפיע הטובה בשעה שיש לנו שפע, שכן דרכו של אדם ליחס את טובתו והצלחתו לעצמו, לכשרונותיו, לחוכמתו, לגבורתו וכיו"ב, וע"כ הוא שוכח את ה'.

שורש שכחת ה' נובע ממידת הגאוה, והצורך להודות שהכל בא מאיתו יתברך - גורם למידת הענווה.
ועל דרך הצחות ביארו חסידים את הפסוק "חכמים המה להרע" (ירמיהו ד', כב')- דהיינו, שכאשר רע אז פונים ושואלים וכו', אך כאשר טוב - אדם מתקשה להכיר טובה.

ומעשה שהיה באחד האדמורי"ם שנדרש להתפלל עבור יהודי שהוצרך לעבור ניתוח דחוף, ואכן האדמו"ר נענה וישב וקרא תהילים לרפואתו, כחלוף מספר שעות התקשר האדמו"ר למשפחה ושאל - מה שלום החולה? והמשפחה השיבה - שהניתוח כבר חלף מזמן, ואז הוברר שבעצם האדמו"ר לא הפסיק לקרוא תהילים לרפואת החולה, א"ל האדמו"ר: ואני עדיין אומר תהילים!

במעשה זה אנו רואים שהמשפחה ביקשה מהרב שיתפלל עבור החולה, אך שכחה לעדכן את הרב על סיום הניתוח. וז"ש "חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו".

יסוד הכרת הטוב הוא נדבך איתן בתורת ישראל. ויש להבין - מהו שורש הקושי להכיר טובה?

וע"פ דברי הסמ"ג חוסר הכרת טובה נובע מגסות הרוח, ממידת הגאוה. וכאשר אנו שוכחים את המטיב לנו - אנו בעצם עוברים על הלאו של שכחת ה', והביטוי לכך הוא התפיסה שמעלותיו וכשרונותיו של האדם הם בחינת "כוחי ועוצם ידי" (דברים ח', יז'), אך כאשר אדם מפנים שהחכמה, הגבורה, העושר הינם מהבורא יתברך - הרי שהוא מבין שמעלות אלו ניתנו לו לשם תפקיד מסויים שעליו לממשו.

וזוהי בעצם הענוה האמיתית. החכם אינו צריך לומר אני בעצם לא חכם אלא החכם יודע שהוא חכם אך הוא גם יודע שהחכמה ניתנה לו מן השמים לממש את תפקידו עלי אדמות. וכך גם ביחס ליתר המעלות והכשרונות שהקב"ה חנן אותו.

הסמ"ג מאריך בשבח מידת הענוה ובגנות מידת הגאוה, ומסיים שם (מצוה לא תעשה סד'): "תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה בלאו לא היה דעתי, גם רבינו משה לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין, וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין אקרא בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר: 'השמר לך פן תשכח את ה' ', והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם והואלתי לחברו בעזרת 'יהיב חכמתא לחכימין'.

אחרי כן עיינתי בספר פרק קמא דסוטה (דף ה'.) וגרסינן שם בהדיא 'אזהרה לגסי הרוח מנין רב נחמן בר' יצחק אמר מהכא: 'ורם לבבך ושכחת את ה' ' (דברים ח', יד') וכתיב: (דברים ח', יא') 'השמר לך פן תשכח את ה' ' וכדר' אבין... דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה' ".

אלא - שעל אף ההכרה שהכל מאתו יתברך יש לעיתים מכשלה נוספת והיא התפיסה: "נתנו לי כי מגיע לי".

ובדברים פרק ט' פס' א'-ו' נאמר: "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן... וידעת היום כי ה' אלוקיך הוא העובר לפניך... אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלוקיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב, וידעת כי לא בצדקתך ה' אלוקיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה...".

ומבואר - שהתורה מדגישה שאין ליחס את ההצלחה ל"צדקתך" ול"יושר לבבך" אלא "ה' אלוקיך הוא העובר לפניך". ומדוע? בגלל רשעת הגויים ובגלל זכות האבות.

ובאברבנאל על אתר מפרש את הפסוקים הנ"ל באופן נפלא וז"ל: "כי כן דרך בני אדם ליחס הצלחותיהם לעצמם בצד מן הצדדים אם בגבורה ואם בכוח מן ההשתדלות וכאשר יראו שהדברים נשגבים מכחם ייחסום לעצמם לזכותם ולצדקתם והזהיר משה אותם שלא יאמרו כן ר"ל בצדקתי הביאני ה' וברשעתם ה' מורישם מפניך לפי שאין מאמרם זה אמיתי בכללו והוא אמרו לא בצדקתך הנה במה שאמרת צדקת מצד וכזבת מצד. הנה צדקת במה שאמרת שהעמים אבדו הארץ ברשעתם כי כן הוא באמת. האמנם כזבת במה שאמרת שאתה זכית בה לצדקתך כי אינו כן וזהו שאמר 'לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם' (דברים ט', ה') שהיא ההקדמה האחת 'כי (אם) ברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך' (שם) שהיא ההקדמה השנית שהנחת. וא"ת אם הם אבדו את הארץ ברשעם א"כ למה נתנה לנו אם לא היה בצדקתנו? דע לך שזכית בה מפני שבועת האבות 'למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב' (שם) מפני זה ירשת וזכית בארץ הזאת לא בצדקתך כי לא נתחברו רשעת הגויים וצדקת ישראל רק רשעת הגויים ושבועת האבות, וכבר נאמר זה במעמד בין הבתרים כשנשבע השי"ת לאברהם לתת לזרעו את הארץ, אמר (בראשית טו', טז') 'ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורים עד הנה'. להגיד שעוון האמורי סבב שיסחו מן הארץ לא צדקת ישראל...". אלא שעדיין עלינו לתת פרופורציה נכונה לדברינו.

שכן לדברינו - לא כוחו ולא גבורתו, לא חכמתו ולא צדקתו של האדם הביאה אליו את כל הצלחותיו אלא הכל בא מאיתו יתברך.  וא"כ, צ"ע - הרי במציאות האדם הוא הפועל? האדם זורע, קוצר וכו'? וכיצד ניתן לומר שלא כוחו ועוצם ידו של האדם פועלים כאן?

הביאור נמצא בדברי הר"ן בדרשותיו דרוש י':

" 'ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי...' (דברים ח', יז')- רצה בזה כי עם היות שאמת הוא שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. עם כל זה, עם היות שהכוח ההוא נטוע בך, זכור תזכור שהכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא, והוא אומרו 'וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. לא אמר וזכרת כי ה' אלוקיך נותן לך החיל, שאם כן היה מרחיק שהכוח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון ואין הדבר כן, ולפיכך אמר, כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה - תזכור נותן הכוח ההוא יתברך".

נמצינו למדים, שאנו זקוקים לאיזון. נכון שהאדם פועל בכוחו, בחוכמתו, אך האדם מצווה ועומד שלא לשכוח את נותן הכוח, את השורש והמקור של כל כשרונותיו.

ויסוד זה מדוייק בפסוק: "הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח', יח')- שהקב"ה הוא הנותן לנו את הכוח, והכוח אכן נמצא אצלינו. (ולא כתוב "העושה לך חיל" שאז היתה המשמעות: שה' הוא הוא העושה את החיל).

ניתוק הכוח הפועל ממקור האנרגיה שלו - הופך אותו להיות כאבן שאין לה הופכין. לנו יש כוחות, אך מקור הכוחות כולם הוא הקב"ה.

והעיקר הגדול שהסמ"ג מחדש לנו בדברים הוא "השמר לך פן תשכח את ה'..." והיינו - שעלינו לחיות בעוה"ז תוך שאנו מחוברים למקור, לשורש, להי"ת. ולהזהר מהסכנה הטמונה בהתעסקות היום-יומית שעלולה להביאנו אל שכחת המקור.

ומהי הדרך "להתחבר" אל המקור? זהו עולמם של הברכות. הברכות - נועדו לחבר אותנו אל השורש, ובכל הזדמנות שאנו מברכים - אנו בעצם עוסקים באימון רוחני שמלמד אותנו להתחבר אל מקור הכח, "ברוך אתה ה'..." - משמש לנו כמזכרת קבועה ליסוד שה' הוא נותן הכוח.

ומעין זה מצאנו בגמ' במסכת נדרים דף פא'.- ביחס ללימוד התורה: " 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי ...' (ירמיה ט', יב') אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה".

והביאור הוא שישראל נענשו וגלו מן הארץ למרות שעסקו בתורה וזאת בגלל שלא בירכו בתורה תחילה, והיינו - עסק בתורה, בדבר ה' תוך ניתוק מנותן התורה והרי זה ממש כעץ שאינו מחובר לשורשיו, שעתיד ליבול וליפול.

חיוב הברכות הוא מדרבנן (מלבד ברכת המזון וברכת התורה) והיכן בתורה מצאנו את יסוד הברכות?
יש לומר שזהו עניין המזוזה, המזוזה ג"כ נועדה להזכיר לנו בתמידות את מציאותו של הי"ת, בכל פתח ושער של בית עלינו לשים מזוזה, "וכל עת שיכנס ויצא יפגע ביחוד שמו של הקב"ה " (רמב"ם הלכות מזוזה פ"ו הי"ג). וזאת על מנת להזכיר לנו באופן תמידי את המקור ואת השורש של חיותינו וכוחינו.

ועכ"פ - באו חכמים ותיקנו לנו מאה ברכות, על כל צעד ושעל, כדי שנמנע משכחת ה'.