ראשיתה של פרשת אחרי-מות עוסקת בעניני יום הכיפורים, ואחריתה עוסקת  בעניני העריות האסורים לנו על פי התורה. ואכן, ביום הכיפורים  בתפילת המנחה אנו נוהגים לקרוא את פרשת העריות כדי לחזק בקרבנו את  הריחוק והסלידה מאיסורים אלו.

ננסה לעמוד על דעתם של חז"ל והתיחסותם לענין גילוי עריות. וכך  אומרת הגמ' במס' סוטה (טו:), "מפני מה קרבנה של סוטה הוא משעורים?  כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה." ומפרש רש"י, "מעשה  בהמה. שמפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה." כיוצא בזה דורשת  הגמ' (ג.): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות,  שנא', איש איש כי תשטה אשתו."

מפרש המהר"ל (נתיב הפרישות פ"א) שדעת חז"ל שהחטא של גילוי עריות  נובע מההשתעבדות החמורה ביותר של האדם לגופו הגשמי, ואין לך עבירה  הנובעת מחמת הגוף החמרי כמו הענין של עריות. בשעה שאדם מתפתה לעבור על איסורי עריות הרי הוא כמו הבהמה אשר אין לה שכל ובינה וכל  התנהגותה היא חמרית גרידא. משום כך דרשו חז"ל במדרש (ויק"ר כד:ו):  "מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה, שכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא  קדוש."

במקום אחר הסביר המהר"ל את הדין של הגמ' בסנהדרין (עד. ) שבכל  עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם שיעבור או יהרג הדין הוא שיעבור  ולא יהרג דדרשינן, "וחי בהם -- ולא שימות בהם," חוץ מע"ז וג"ע וש"ד  שדינם שיהרג ואל יעבור. מה ההסבר לחומרה המיוחדת של אלו העבירות  דוקא?

אלא שמצינו במשנה בפרקי אבות (פ"א מ"ב): "שמעון הצדיק היה משיירי  כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד, על התורה  ועל העבודה ועל גמילות חסדים." והנה שלושת העבירות החמורות הם  ההיפך הגמור משלושת עמודי העולם הנזכרים. עבודה זרה היא ההיפך  הגמור מעבודת ה', ושפיכות דמים היא ההיפך הגמור  מגמילות חסדים,  וגילוי עריות הוא ההיפך הגמור מתורה. והסבר הדבר הוא, שמעלת התורה  היא קדושת השכל, ולימוד התורה פירושו חיבור השכל האנושי אל השכל  האלוקי הנבדל. וההיפך מזה הוא גילוי עריות, שכל ההולך אחר הזנות  הולך אחר החמרי כבהמה ונבדל מן שכלו האנושי.

לפיכך מובן שבאלו העבירות יהרג ואל יעבור, כיון שהקיום של העולם  הוא על שלושת העמודים הנ"ל, וממילא הם גם עמודי הקיום של כל אדם  ואדם, ואם יחטא באחת משלושת העבירות שהם ההיפך הגמור מאותם שלושה  עמודים ממילא כבר אין לו קיום, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב.

יש להוסיף על כך, שהאדם מורכב משלושה חלקים -- הגוף, הנפש והשכל.  וכלל פעולותיו של האדם מתייחסים אל אלו החלקים. יש פעולות  המתייחסות יותר אל הגוף, יש אל הנפש ויש אל השכל. אלא שבכל הפעולות  האלו יש פעולות טובות ומועילות, ויש פעולות רעות ומזיקות. וכאשר  הפעולה המתייחסת אל הגוף היא טובה הרי היא מתקנת ומשבחת אותו, אך  כאשר הפעולה היא רעה הרי היא פוגמת ומזיקה אותו, וכן בפעולות הנפש  וכן בפעולות השכל.

ואלו שלושת העבירות מתייחסות כל אחת אל חלק אחר באדם. עבודת אלילים  היא פגם בשכל, כי הוא מאמין בדברי הבאי וטועה בשכלו אחר השקר.  ושפיכות דמים נובע מן הנפש אשר ממנה הנקימה והנטירה והשנאה. וגילוי  עריות הוא חטא של הגוף כי הוא ענין חמרי בלא שכל ובלא קדושה, וכאשר  חוטא האדם בעריות הרי הוא מטמא את גופו ומתעב אותו.

בכך נבין את דברי המשנה באבות (פ"ה מ"ט): "גלות בא לעולם על עובדי  עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ." כאשר  נעיין נמצא שיש ג' תארים לארץ ישראל. האחד הוא "נחלת ה'," כי שמו  של הקב"ה נקרא על הארץ וזאת נחלתו לעולם, עד שאמרו שהדר בא"י דומה  כמי שיש לו אלו-ה והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלו-ה. עוד נקראת  הארץ "ארץ הקדש." והשם השלישי שיש לארץ הוא "ארץ החיים," כמו  שנאמר, "אתהלך לפני ה' בארצות החיים."

מפני כך יש שלש עבירות שגורמות להסתלקות ישראל מהארץ, בכך שהם  מתנהגים ההיפך הגמור מהתכונות של הארץ. שאם ישראל עובדים עבודה זרה  הרי זה ההיפך מנחלת ה', ואין להם זכות לגור בארץ אשר היא לפני ה'  אם הם עוזבים אותו ועובדים לזולתו. ואם ישראל נכשלים בשפיכות דמים  הרי זה ההיפך הגמור מארץ החיים, שהיא נותנת חיים ליושבים בה  ושפיכות דמים מקצרת את החיים. ואם ישראל נכשלים בגילוי עריות הרי  זה ההיפך הגמור מהקדושה שיש בארץ, כי ארץ ישראל נקראת ארץ הקדש  וגילוי עריות זה הוא השיא של הטומאה וההיפך הגמור מהקדושה.

נמצאנו למדים שהענין של חטאי העריות מנוגד לכל ענין של קדושה, הן  לקדושת התורה, והן לקדושת הארץ, והן לקדושת שכלו של האדם. על כן יש  להקפיד בהקפדה יתירה על שמירת מרחק מכל ענין הנוגע לעריות, ודוקא  ביום הכיפורים שבו אנו מתעלים לקדושה כמלאכים יש לחזור ולשנן את  הסלידה המוחלטת שיש לנו מאיסורי העריות המטמאים ומשחיתים.

נסיים בדברי המורה הגדול הרמב"ם בסוף הל' איסורי ביאה (כב:יח-כא): אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה  לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים, בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו... ואמרו חכמים, גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן. ואין אתה  מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהם פרוצים בעריות וביאות אסורות... לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדיעה נכונה כדי להנצל מהן. ויזהר מן הייחוד...

וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים ... ולא ישב בלא אשה שדבר זה גורם טהרה יתירה. גדולה מזאת אמרו יפנה עצמו  ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי  החכמה.

ככל שיגביר האדם את קדושת שכלו ויחבר את דעתו לחכמתה של תורה – כך  ירחק ממנו המצב של אדם בלא דעת כבהמה, וממילא יזכה להתרחק מעניני  העריות ויעלה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה.

(פורסם בענבי הכרם)