"כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום, תשמרון לעשות" (דברים ח', א').

ספר דברים המכונה גם "משנה תורה" נקרא כך משום החזרות הרבות המצויות בו, אלא שבכל פרט ופרט עלינו לברר – מה נתחדש כאן? שכן אין מילה מיותרת בתורה וזה כולל גם את ספר דברים ואי אפשר לומר שספר זה הוא "תקציר" הספרים הקודמים.

המשימה הזו אינה פשוטה, ובעיקר כאשר מדובר בפס' כולל ולכאורה גם פשוט כל כך כמו הפס' בו פתחנו, ואעפ"כ יש להבין מה חידשה תורה בו?

רש"י בעקבות מדרש תנחומא מפרש: אם התחלת במצוה גמור אותה, דהיינו שיש לקיים כל מצוה בשלמות מתחילה ועד סוף "כל המצווה". מעניין הדבר שהדוגמא המובאת היא ממשה רבינו שהוציא את עצמות יוסף ממצרים אך לא הכניסם לארץ ישראל ולכן בספר יהושע נקראת המצווה ע"ש גומרה: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ...". והיינו שאפילו שמשה רבינו ע"ה לא סיים את המצוה בעל כורחו אין המצוה נקראת על שמו אלא ע"ש המסיימים.

המסילת ישרים מסביר מדוע חשוב היה לתורה לקבוע יסוד זה (וכביכול, להעניש את מי שלא סיים מצוה) והוא כי טבעו של אדם להתעצל ויצר הרע מוסיף ומעודדו לכך, וצריך התחזקות רבה לעמוד כנגדו, וכך אמר החכם מכל אדם במשלי: "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית". ובקהלת: "בעצלתים ימך במקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית". ובשיר השירים: "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רייעתי... פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה..." ואף חז"ל באבות קבעו: "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

בעניין הזריזות מוסיף הרמח"ל כי שני חלקים לזריזות: קודם המעשה ובזמן המעשה, שכן העצלות גורמת לאדם למנוע עצמו מלהתחיל במצווה ואף כשמתחיל מוסיפה העצלות ומקשה עליו לסיים את המצווה, וכנגד שני השלבים צריך האדם להתחזק וכך מצינו שכל מעשי הצדיקים במהירות: אצל אברהם ושרה - "וישכם אברהם בבוקר", "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי...", ואל הבקר רץ אברהם", נערו של אברהם – "ויקח בן בקר... ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו", רבקה – "ותמהר ותער כדה על השקת", ועוד.

אור החיים מסביר את הפסוק הנ"ל בדרך שונה לגמרי, קיצור דבריו הוא כי כאשר יעשה אדם שתים או שלוש מצוות (ואפי' בזריזות ואפי' בשלמות) עלולה להתעורר בליבו מחשבה כי די לו בכך ואינו צריך להיות כגדולי הצדיקים המקיימים כל תרי"ג מצוות, על כך מצוה התורה שאַל לו לנוח ועליו לקיים כל המצוות כולם ומוסיפה התורה "למען תחיון". ולפרוש האוה"ח אין זו רק הבטחה לשכר אלא נימוק מדוע מחוייב האדם לעסוק בכל המצוות? וזה בדומה לחייו הגשמיים שבגופו: "והנה ישער האדם בבוא על איבר או גיד אחד איזה מחוש או מכאוב ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו, האם יקבל מענה לצעקתו באמור לו – הלא לך רמ"ח אברים ומהם רמ"ז שלמים ואם חלק מרמ"ח יחלה אין ראוי לקבול על זה...".

ומה התשובה באמת לשאלה זו? אלא שכל הגוף הוא חטיבה אחת ובסבל איבר קטן יסבול הגוף כולו. כך בעניין המצוות (ע"פ הזהר (ובגמ' מכות בשינוי קטן) שרמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה) – כאשר חלק מן המצוות חסרות החסרון מורגש בכל המצוות כולן.
לפי הסברו זה של האוה"ח נבאר גמ' קשה (ערובין יג':): "ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו שנברא משלא נברא. נמנו וגמרו – נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו...".

והקשה המהרש"א (שם): מה נקודת המח' בין ב"ש לב"ה? מה היתור "שנברא משלא נברא" / "שלא נברא משנברא"? כיצד ניתן לומר (ואף להכריע) טוב שלא נברא, הלא נאמר בבריאת האדם "וירא ה' כי טוב"? מה ענין הפשפוש? הלא חובתינו היא ופשוט הדבר?

ומקדים המהרש"א לתירוצו (ביסוד הדומה ליסודו של האוה"ח) – שאמנם תרי"ג מצוות ניתנו לעם ישראל אך מצד הקב"ה הכל זה מצווה אחת גדולה, אלא שבני אדם לא מסוגלים לפעול ע"פ כלל גדול כל כך ולכן נצרכו לפרוט.

וכן מצינו במדרש ובראשונים כי כל המצוות – שרשיהם נמצאים בעשרת הדיברות ושרשם של עשרת הדיברות וכל התורה כולה: "אנכי ה'" – כולל כל מצוות עשה. "לא יהיה" – כולל כל מצוות לא תעשה.

וע"פ זה תבואר הגמ' – שהרי אדם משנולד מסוגל לקיים מצוות אך גם עלול לפול ולהכשל בעבירות, מאידך אילו לא נולד אמנם אין בידו לקיים מצוות אך גם אין חשש כשלון, וא"כ התחבטו התנאים מה עדיך "שנברא" ויקיים עשה (למרות סכנת העברות) "משלא נברא" ולא יכשל (אך גם לא יועיל בקיום מצוות) או להיפך. מסקנתם היתה – "נוח לו שלא נברא" וזאת כי שס"ה מצוות לא תעשה מרובות מרמ"ח עשין, וא"כ מוטב שלא להסתכן בעבירות הרבות. אך כל זה רק מצידינו כבני אדם וכפשט הדברים, אך בשורשם העליון אצל הקב"ה הכל מצווה אחת, ואין מקום לחילוק זה ואדרבה – "אנכי" (שורש מצוות עשה) קודם ל"לא יהיה" (שורש מצוות לא תעשה) וע"כ ודאי ש"וירא אלוקים כי טוב" נאמר גם לגבי בריאת האדם, מצד האמת האלוקית המוחלטת ונוח לו להברא ולקיים מצוות עשה.

עכ"פ חובה עלינו כבני אדם לפשפש ולחפש את כל פרטי המצוות ולאחדם יחד למצווה גדולה של אמונה בקב"ה. "אנכי" המורכבת מפרטים קטנים אך הכל חד הוא "כל (=כולל הכל) המצווה (=לשון יחיד) אשר אנכי (=אולי הרמז ל"אנכי ה' ") מצוה אתכם היום תשמרון לעשות".