"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנוכי מצווך היום לטוב לך" (דברים י', יב'-יג').

ודרשו חז"ל: "כי אם ליראה – הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג.) ועוד דרשו: "א"ר יוחנן משום ר' אלעזר אין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים וכו' " (שבת לא:).

ולכאורה נראים דברי חז"ל אלו כסותרים האחד את רעהו מחד יראת שמים נתונה באופן מוחלט רק בידי האדם, ומאידך אין לקב"ה אלא יראת שמים ומשמעות הדבר שהיראת שמים היא עולמו של הקב"ה ולא של האדם, ויתבאר.

יראת שמים היא זו הפותחת את הדרישות של הקב"ה מישראל – היא הראשונה לכולם והיא היסוד והבסיס לכל התורה כולה. "ראשית חכמה יראת ה' וגו' " (תהילים קיא', י'), וכן כתוב "תחילת חכמה יראת ה' וגו' " (משלי ט', י'). השורש הראשוני שנצרך על מנת לגדל חכמה ושאר מידות חפון בתוככי סעיפי היראה, אבן הפינה לחכמה המובילה את האדם בכל צעד בחייו היא היראה, וכל כך למה.

"ועתה פן ישלח ידו ויאכל גם מעץ החיים" (בראשית ב'), "אמר רבי אבא ב"כ מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה – ועתה, אין ועתה אלא תשובה שנא' ועתה ישראל מה ה' וגו' " (בראשית רבה פרשה כא'), עניין התשובה והיראה קשורים זה בזה קשר בל ינותק, אך מדוע טעונים הם במילה עתה. והסביר וביאר מרן הסבא קדישא בעל החפץ חיים זיע"א (בראשית ספרו- תורת חסד), ששורש המחלות הרוחניות הפוגמות ומקלקלות את עבודת ה' של כל אדם היא מידת העצלות.

העצל דוחה כל מצווה הבאה לידו ואינו מקיימה ואומר בלבבו לכשאפנה אשנה, עד אשר אינו מקיימה כלל וכלל שהרי עברה היא ממנו או זכה בה אחר.

אך ישנה תרופה העוקרת שורש פורה ראש ולענה זה ומצילה את האדם מלירש גיהנום והיא מידת היראה. האדם הירא אינו מתיר לעצמו לדחות אף לרגע קט את המעשים שמחוייב הוא לעשות, בין אם יראתו – משום פחד, ובין אם יראתו יראת הרוממות.

אין מילה המתארת באופן ברור יותר את חשיבות הזריזות וביטול העצלות מאשר "עתה" – אין רצונו של קוב"ה לצוות אך ורק את ישראל העומדים בפניו ושומעים אלא בכל דור ודור בכל אדם ואדם יפתח השומע את אזניו וישמע שעתה זקוק היא ליראה, עכשיו צריך הוא להתעורר ולקיים את מצוות בוראו, אין לו את האפשרות לדחות דברים אלא מיד לעשותם – היינו עתה – עכשיו, וכן האריך בביאור זה במסילת ישרים שער הזריזות).

וממילא כאשר שורש הרע – העצלות אינה שולטת בו ודאי שחדורה בקירבו יראת שמים גדולה שהמריצתו להגיע לדרגה זו, ועל ידי כך כל המידות האחרות יכולות להתקיים בנפשו פנימה ועולה ומתעלה לדרגת ואהבת את ה' וכו' ונמצא הולך בדרך ה' וטוב לו.

ומתוך כך ארווח לך נמי דברי הגמ' שכאשר דוד המלך אמר "אחת שאלתי מאת ה' וגו' שיבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו וכו' ", אמר לו קוב"ה בקשה אחת פתחת וביקשת והמשכת בבקשות רבות, אמר לו דוד גם אתה כתבת כן בתורתך כי אם ליראה – משמע אך דבר אחד – יראת שמים והמשכת בדרישות רבות ללכת בכל דרכיו, לאהבה אותו, לעבוד וגו' ".

והדברים לכאו' נראים קשים ותמוהים שהרי נראה שדוד המלך ע"ה לא ענה לשאלתו של הקב"ה, אלא רק הראה מראה מקום שגם הקב"ה עשה כן, אבל מהי תשובתו לשאלת הקב"ה.

אך נראה שלפי דברינו הדברים כמין חומר – כביכול הקב"ה טוען כנגד דוד המלך היאך אתה אומר שבקשתך אחת היא ואתה מבקש דברים רבים, ועל זה אומר דוד שמצינו זאת גם אצל הקב"ה עצמו – היינו שכמו שלגבי יראה הוי דבר אחד – יסוד ושורש אחד וממנו נובעים כולם יחד – כעין שהיראה תרופה לעצלות ובו ברגע שנתרפאים ממחלה זו ונהפכים ליראים וזריזים ממילא נפתח הפתח לקיום הדרישות כולם וקניין המעלות הרוחניות כולם. כמו כן גם ברצונו של דוד המלך בקשה אחת "שיבתי בבית ה' כל ימי חיי" ומתוכה יעלו ויצמחו ויענו כל הבקשות כולם גם לחזות בנועם ה' וגם לבקר בהיכלו (אגב דברים אלו נראה להוסיף שיש להבין מהו ההסבר בפסוק זה שהרי אם יושב כל ימי חייו היאך שייך לומר לשון לבקר בהיכלו – ושמעתי שיש מסבירים שאם יושב כל ימי חייו בהיכל ה' – בבתי מדרשות, אזי פעמים ניטלת ממנו ההתלהבות של הרואה פעם ראשונה – או אפי' המבקר קבוע אך עקיביו כבר דשו בכך – וזו בקשתו- שתשאירני בעניין הזה כמבקר החש בביקוריו התלהבות מחודשת ב"ה גם אני אע"פ שכל חיי שקוע אני בלימוד אבל אל תמנע ממני את ההתלהבות שקיימת למבקר).

ונראה דשמא זה גם היסוד שביאר שם הנצי"ב וז"ל:

"פרשה זו תמוה שהרי כל מה שאפשר לבקש מכוח אנוש מבואר בשאלה זו ומה יש עוד לשאול, ויותר מזה יש להבין למי נאמרה פרשתנו, אם נאמר לכל ישראל בשווה, היאך אפשר שתהא מדרגה זו – יראה ואהבה בפחות שבישראל שאינו מסוג אותם כלל, והרי האהבה אינה נמצאת אלא באמצעות תורה או עבודת בית המקדש שהן המה הלחם המחבר את ישראל לאביהם שבשמים. אלא ע"כ יש לדקדק ולהתבונן באותה פרשה עצמה – הקב"ה שואל כל אחד לפי ערכו וכו' דראוי לדעת שיש ארבע מדרגות בישראל וכו'. א. ראשים ומנהיגים בישראל. ב. ת"ח הנקראים זקני ישראל. ג. בע"ב עוסקים בפרנסתם. ד. נשים ועבדים וקטנים – וכל אחד מכתות אללו אינו דומה לחברו בשאלת הקב"ה ממני וכו' ".

ובסוף דבריו כתב:

"ונמצא מתפרש זה המקרא כך: על ראשיכם – קאי אם ליראה, על זיקניכם – כי אם ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבד את ה' בכל לב ובכל נפש, ועל המון עם ישראל – כי אם לשמור את מצוות ה' וגו', על טפיכם ונשיכם וגרך (עבדים) כי אם לטוב לך"

וממילא מתורצות היטב השאלות שפתח בהן.

ונראה דלפי"ז מה שדרשו חז"ל "כי אם ליראה – אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, אין – לגבי משה מילתא זוטרתא היא", ויש לעיין להבין היאך התירוץ מהווה תשובה לשאלה, שהרי התורה ניתנה לכל ישראל וממילא מ"ש עדיפותא דמשה על פני כלל ישראל בעצם החיוב ליראה את ה' שהרי עדיין לא נהפך לדבר קל ודבר קטן.

אמנם לפי דברינו שמא אפשר להבין את הדברים, ר"ל – יראה כוחה נובע מחוסר העצלות וסימנה עתה, נחוצה לכל אדם, וככל שמצווה מסויימת שייכת לעומק פנימיותו יותר, ממילא צריך להזדרז בה זירוז כפול ומכופל ורק השורש והבסיס האיתן לכולם שווה. היראה שווה אצל כל אחד ואחד בעצם נחיצותה וממילא כמו שאצל משה זהו דבר קטן שהרי הוא רק הפרט הראשון ה"ה צריך להיות אבל כל אחד ואחד מישראל.