נאמר בפסוק (ויקרא כה', כ'-כא'):

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשית את התבואה לשלש השנים".

ולכאורה יש להקשות – מדוע הברכה תלויה בשאלה "מה נאכל"? שהרי היה צריך להיות כתוב שבשכר שמירת השמיטה – תזכו לברכה, וא"כ – צ"ע מדוע יש צורך בהעלאת השאלה "וכי תאמרו מה נאכל" כפתיח, כהקדמה לקבלת הברכה?

ומפשט הפסוקים משמע שישנה איזו שהיא בעייתיות בשאלה "וכי תאמרו...", ועל כך מופיע הפתרון "וציויתי את ברכתי". ויש לדון – האם ציטוט השאלה מלמדת שהשאלה היא לגיטימית או שמא להיפך.

וכן כתב ר' אלימלך מליז'נסק זצ"ל בספרו "נעם אלימלך" וז"ל:

"ויש לדקדק היות שהתורה יצאה בכאן מדרכה שדרך הקרא לכתוב איזה ייתור לשון בפסוק אפילו אות אחת וע"י זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקושיא לא נכתב בעצמה בתורה וכאן נכתבה הקושיא בתורה וטוב היה שלא לומר כי אם 'וציויתי את ברכתי' וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל? ונראה שהשי"ת ב"ה כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ב"ה המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריות בלי הפסק כלל אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות העליונים ומתישין כוח פמליא של מעלה ר"ל ואז נפסק השפע חלילה וצריך השי"ת ב"ה לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה וזה הוא: 'וכי תאמרו...' וגו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם שיהיה שלם בבטחונו על אלוקיו ולא יאמר כלל 'מה יאכל', כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל, הוא עושה פגם חלילה בהשפע ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש, וכי תאמרו – כאשר תאמרו כך, ואז תטריחו אותי – 'וציויתי את ברכתי...' אלא לא תתנהגו כך, ותבטחו בה' בכל לבבכם, ואז תלך השפע בלי הפסק כלל, תמיד לא יחסר כל בה".

נמצאנו למדים – שעצם השאלה "מה נאכל" מהוה פגם בבטחון בהקב"ה כי בכך גורמים "טירחה" להקב"ה. ולכאורה צ"ע – הרי השאלה "מה נאכל" היא שאלה טבעית?

אלא – שכשם שאנו סומכים ובוטחים שהשמש תזרח בכל יום – כך עלינו להיות סמוכים ובטוחים שהקב"ה ידאג לפרנסתנו. וכאן – שהקב"ה מצווה לשמור את שנת השמיטה – היעלה על הדעת שהקב"ה יזניחנו ולא ידאג לשפע הגשמי? וכשם שאין אנו דואגים לפרנסה בשעה שאנו שומרים שבת – כך עלינו להיות בטוחים שהקב"ה יצווה את ברכתו בשעה שאנו שומרים את השמיטה.

ומתבאר – שגישתו של בעל ה"נעם אלימלך" מחנכת לביטחון מוחלט בשפע האלוקי והציווי המיוחד של הברכה זה רק בגלל השאלה "מה נאכל" שגרמה להפסקת השפע הטבוע בבריאה. וכן מצאנו בדבריו ביחס למן וז"ל:

" 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' (שמות טז', ד')– הנני פירושו בדבר ההווה תמיד, כלומר, שהשי"ת אומר, מה שאתם אומרים שצריכים לפרנסה, אני תמיד מוכן ומזומן לפרנס ולתת לכל איש מידי יומו פרנסתו מהשמים 'ויצא העם ולקטו' (שם) אך כשהאדם מחוסר הביטחון ויוצא מהגדר הנכון והראוי לבטוח בה', 'ולקטו דבר יום ביומו' (שם), צריך להתחדש אליו הלקיטה מחדש, כי אם היה בוטח בלב נאמן הייתה פרנסתו מזומנת לו שלא בצער ועבדות כלל, כי אם כמטר הזה ההולך שלא ביגיעה".

ולכאורה גישה זו קשה.

אלא שמצאנו בזה מחלוקת במשנה בשלהי מסכת קידושין (דף פב'.) וז"ל:

"ר' מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו. ר' שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי... ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל משכרה בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב ושאר כל אומנות אינו כן...".

ומבואר – שישנה מחלוקת בין ר' מאיר ובין ר' שמעון בן אלעזר ור' נהוראי בענין האומנות.

ומבאר המהר"ל:

"פירוש – הפרנסה לאדם הוא קיומו, ואם היה אדם חסר פרנסה שהוא קיום מציאותו אין זה מפעולת הפועל שיפעל פעולה שאין לה קיום ועמידה, אבל מגדר הפועל השלם שיהיה פעולתו בשלימות, ולפיכך נמצא בכל הנמצאים שיש להם פרנסה בלא טורח ובלא עמל כאשר ראוי, ומכ"ש היה ראוי דבר זה לאדם אשר הוא מבחר מן הנמצאים, וכן היה קודם שחטא האדם עד שהרע את מעשיו וקיפח פרנסתו, והנה ג"כ אחר הקללה אם הוא רשע הוא מוסיף עוד קללה על הקללה הראשונה".

ומוסיף המהר"ל:

"שאל יחשוב האדם כי האדם, נברא בטבע שיהיה עמל ועושה מלאכה שאין זה כך, וכשנברא האדם, לא נבראת עמו המלאכה ותיקון בגדיו ובנין הבתים, רק בגן עדן היו בלא דברים אלו, ואם כן אין אלו פעולות לאדם מצד השלימות, ולא נמצא בב"ח אלו הפעולות והם מתפרנסים בלא דברים אלו, א"כ פעולות אלו הם לאדם מצד החסרון שחטא שקיפח פרנסתו, ולולי זה לא היה צריך לדברים אלו".

ומבואר מדברי המהר"ל שהאידיאל היה פרנסה ללא טורח וללא עמל ורק בגלל החטא – קיפח האדם את פרנסתו.

אלא שעדין פש גבן לברורי – שהרי בגמ' במסכת עירובין דף יג': מבואר שר' מאיר הוא ר' נהוראי ונקרא כך על שם שהאיר עיניהם של ישראל בתורה. וא"כ כיצד זה שמחד מדריך ר' מאיר "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות" ומאידך קובע ר' נהוראי "ואיני מלמד את בני אלא תורה"?

והביאור לכך הוא ע"פ דבריו של ה"נעם אלימלך" הנ"ל – דהיינו שההדרכה תלויה בדרגת בטחונו של האדם בהקב"ה. "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (ירמיהו יז', ז'). ר' נהוראי הכיר שבנו הוא בעל דרגה גבוהה ולכן לגביו קבע באופן חד משמעי "ואיני מלמד את בני אלא תורה", אך ביחס לכלל העם מדריך ר' מאיר ואומר "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות".

ובעל "המקנה" פירש על דברי ר' נהוראי:

"נראה דאין זה סותר למ"ש חז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה כי באמת אחז"ל 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן' והם תלמידי חכמים שתורתם אומנותן ואדיר כל חפצם בתורת ה', ולא יליזו מנגד עיניהם יום ולילה בסוד ה'... הם הזוכים לכתר של תורה וכמ"ש בפסוק 'הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים' (שה"ש א', ז') שאם לבו טריד לפרנס ולרעות את ביתו איך יכול ללמוד בזוהר אור התורה ולשון תרביץ הוא להרביץ תורה בישראל וכן פירשו בלשון 'רובץ בין המשפתים' (בראשית מט', יד')... .

אמנם, אין כל הכוחות שוות כי הדבר ברור – אם לבו נכון בטוח בה' באמונה שלימה כי אין מחסור ליראיו על זה נאמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו' כיוון שלבו בטוח בה' בודאי יהיה ה' מבטחו ואמר עוד "צדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב', ד') ויזמין לו ה' פרנסה כאוכלי מן כענין יששכר וזבולון וכיו"ב אך מי שאין מבטחם חזקה וליבם מסתפק איפה הם רועים ואמת אין להם לסמוך על הנס ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי ויהיה ברכת ה' במעשם כדברי ר' מאיר...".

ומדברי ה"מקנה" ג"כ עולה – שהענין תלוי בדרגת הבטחון של האדם בהקב"ה.

וזוהי גם שיטתו של רשב"י בגמ' בברכות לה':- שעל האדם להתעסק אך ורק בתורה, ודלא כר' ישמעאל שסובר "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". והגמ' שם מסכמת "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן", להורות כדברי "המקנה" – ש"כפי ערך חוזק האמונה – כן יהיה מבטחו".

ואולם – מצאנו לכאורה גישה הפוכה לנ"ל – בדברי ה"חתם סופר" וז"ל:

" 'וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו וציויתי את ברכתי בשנה השישית' – י"ל בודאי יכול הוא ית"ש לברך ספיחי שביעית והפירות אחר הביעור ואין מעצור לה' אך אין נחת לאדם אלא במה שעמל בו ונהנה מיגיע כפו, והיינו 'כי תאמרו מה נאכל' פירוש – מה נחת יש באכילת שנה שביעית אשר לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו ונאכל בלי עמל ויגיעה. ע"כ 'וצויתי את ברכתי בשנה שישית' – אשר עמלתם ויגעתם בו כדכתיב (קהלת ה', יא') 'מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל' ".

ויסוד דבריו של החת"ס הוא – שרצונו של האדם הוא ליהנות מיגיע כפיו דווקא ועל כן ישנה תביעה לא ליהנות מאכילת השנה השביעית שהיא בבחינת "נהמא דכיסופא" עד שהקב"ה מדגיש שהברכה תהיה "בשנה השישית", שנה שבה ישראל עמלו וטרחו בעצמם.

וכן מצאנו בחז"ל "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו" (בבא מציעא דף לח'.).
יסוד זה מובא גם בפירושו של "המשך חכמה" על הפסוק בבמדבר כא', ב' (לקראת המאבק עם הכנעני מלך ערד אשר נלחמו בישראל ושבו ממנו שבי) "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תיתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם..." וז"ל: "פירוש דעד עכשיו היה מנהיגם בניסים, המצרים נטבעו וכיו"ב, ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר, מיד היו מושפלים ומנוצחים וכבן שסמוך על שולחן אביו שמעצמו אינו יודע דרך לפרנסתו, ולא לכבוד הוא לאומה, גם תמיד בלי מנוח, שכאשר ראה כי נסתלקו העננים – מיד בא להילחם. לכן ביקשו שיעשה השם חסד שינצחו במערכות המלחמה הטבעית ויתראו לעיני העמים כגיבור ביום קרב. וזה 'אם נתן תתן את העם הזה בידי' בדרכה של מלחמה טבעית. וכמו שערב לאחד מבית המלך כאשר ירויח במסחר יותר מכל מחמדי עיניו, וזה מכוון דברי הנביא (ישעיה ס', יט') 'והיה לך ה' לאור עולם ואלקיך לתפארתך' פירוש דשם הויה שמורה על ההנהגה הניסית זה יהיה לך לאור עולם, 'ואלוקיך'– שזה מורה על כוח כל הכוחות הטבעיים – זה יהיה לתפארתך שגם בהנהגה הטבעית תצליח ותצא כגיבור ביום קרב".

ויסוד זה נמצא גם בדברי הגמ' בברכות דף ח'.- "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' (תהילים קכח', ב') ואילו בירא שמים כתיב 'אשרי איש ירא את ה' ' ואילו 'וטוב לך' לא כתיב".

וכך ביאר מרן הרב קוק זצ"ל בספרו "עין אי"ה ":

"ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם... הכוח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו כי ישתוקק ג"כ להשתלם בתורה, בחכמה ובמעשים טובים הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהנזונים בצדקה ותדריכהו למעלות רמות יותר ממהרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף תמריצהו לאחוז בעבודה אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו, ובאמת עיקר נועם העולם הבא הוא ההנאה מיגיע כפו שזוהי השלמות האמיתית והטובה השלמה שידועה באמתתה ליוצרה...".

ומסיים הרב זצ"ל

"וזה חלק אדם מאל להיות נידון ע"פ מעשיו בבחירה חופשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף שההשתדלות הנמרצת הזאת נקראת בפי חכמי לב הבריחה מנהמא דכיסופא ותוכן הדבר הוא שהטובה האמיתית היא להיות נמצא ומונהג, ע"פ קו היושר האמיתי, שהוא הצדק האלוקי".

ובענייננו- מובא בשו"ת "אגרות משה" (חלק או"ח, ח"ב, קיא') – שנשאל האם יש פגם בעשית ביטוח חיים? וזו תשובתו:

" לענ"ד אין בזה שום חסרון בבטחון בהשי"ת, דהוא ככל ענייני מסחר, שהאדם לא רק שרשאי אלא גם מחויב לעשות מסחר ועבודה לפרנסתו, ואסור לו לומר שאף אם לא יעשה כלום, יזמין לו השי"ת פרנסתו באיזה אופן, דמנא לו שיש לו זכות כזה... וא"כ ודאי שאסור לסמוך שישלח לו השי"ת פרנסתו בלא שום עבודה ומסחר, אף שהוא צריך לידע שכל מה שמרויח מעבודתו ומסחרו הוא רק מהשי"ת כפי מה שנקצב לו מר"ה, אבל מ"מ כך נגזר מהשי"ת שרק ע"י איזה מעשה עבודה ומסחר ישלח לו השי"ת פרנסתו, מצד שנאמר 'הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי' (קידושין פב'.).

ואף לר' נהוראי שם שאומר 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה', שמשמע שאינו מחייב להאב ללמד את בנו אומנות נמי פשוט שגם הוא מודה שאין לסמוך על הנס, אבל סובר שכיוון שרוב בני אדם בקטנותם אי אפשר להם ללמוד תורה כראוי אם ילמדו אז גם אומנות, אף בזמנם, והתורה חייבה להאב ללמד את בנו תורה, בע"כ שיכול לסמוך על זה שיזמין לו השי"ת איזה עבודה בגדלותו בשעה שיצטרך להרויח לפרנסתו ופרנסת אשה ובנים, כזו שיוכל אף בלא למוד ועסק בזה בילדותו קודם שהוצרך לפרנסה, אבל בלא עבודה בגדלותו גם ר' נהוראי מודה שאסור לסמוך על הנס אלא צריך לעבוד לפרנסתו...".

וזהו פשט מחודש של האג"מ בדברי ר' נהוראי. ומוסיף האג"מ שם: "כל שכן לאלו שבדורנו שאנן יתמי דיתמי שאסור לנו לסמוך על הנס, ואין שום חטא על מה שמשתדלין לבקש אומנות יותר נוחה... אף שצריך להאמין שהשי"ת יכול ליתן פרנסה מכל אומנות שהיא... משום דאינו יודע שמא הוא אינו זוכה להרויח באומנות אחרת אלא בכזו שיותר ראויה להרוחה, אבל ידע שכל מה שירויח אחר כל הדברים והשתדלות שעושה, הוא רק מהשי"ת הנותן כח לעשות חיל".

ובענין הבטחון וההשתדלות מצאנו ארוכה בדבריו של בעל ה"עלי שור" בח"ב וז"ל:

"מה גדולה ודקה העבודה הזאת, מצד אחד מצווה האדם להשתדל בפרנסתו בסיבה טבעית כמו עבודת האדמה או מלאכה וסחורה, ומצד שני – אין לו לסמוך ולבטוח כלל בהשתדלות זאת, כי יתכן שהקב"ה ימצא לו פרנסתו בסיבה אחרת מזו שהוא עסק בה, ועם כל השתדלותו הוא צריך להיות חזק בבטחונו בו יתברך, כי כל הצלחתו במלאכתו תלויה רק ברצונו יתברך ממש שני הפכים בנושא אחד! ומחובת הלבבות (שער הבטחון ד') נראה כי השתדלות זאת בפרנסה הוא חיוב וזוהי עבודת הבטחון להשתדל בפרנסה תוך בטחון מוחלט מהבורא שהכל תלוי אך ורק ברצונו".

ומסיים בעל ה"עלי שור":

"...לפעול בכל דרכים הטבעיות ולא לסמוך על זה כלל ולחיות עם הידיעה הברורה כי כל הצלחה היא רק מהשם זוהי מהעבודות הקשות במקדש... האדם המכניס את הבטחון לתוך השתדלותו הוא 'המקיים היחוד השלם בלבו'...".

ומה גדול הניסיון לנפול מהבטחון וההשרשה באלוקות, שהכל יתנפץ בפעולות של 'כוחי ועוצם ידי' ומי שמחזיק הבטחון הבהיר בבוראו בכל השתדלויותיו ואין קירבתו אל השי"ת נחשלת – הוא הוא מסגולות 'עם קרובו' – 'אשרי לו' " !