בפרשתינו מפרטת התורה שיבחה של א"י:

"אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לא-תֶחְסַר כּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחשֶׁת:" (דברים ח', ז'-ט').

כתב על כך הספורנו "ספר חמישה מיני הטוב ובכל אחת מהם אמר ארץ הראשון הוא ארץ נחלי מים עינות ותהומות, לא מי יאורים ואגמים הרעים. הרביעי אשר ארץ לא במסכנות תאכל בה לחם שימצאו בה מעות בזול. החמישי הוא ארץ אשר אבניה ברזל שבה נמצא ריבוי אבנים קשות ובהירות יפות וטובות לבנין".

כל הדר בארץ יודע שאין היא משופעת במים, וע"כ קשה להבין את פסוק ז' המתאר את שפעת המים הזורמים בנחלים היוצאים בקעה ובהר. גם במחצבים אין היא מבורכת ויש ארצות רבות המבורכות ממנה באוצרות טבע וא"כ גם פסוק ט' טעון הבנה. יש להבין פסוקים אלו לכשנתבונן בהקשרם לפסוקים הקודמים להם.

"וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ יְדוָֹד אֱלהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמר מִצְוֹתָיו אִם-לא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לא-יָדַעְתָּ וְלא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְדוָֹד יִחְיֶה הָאָדָם:" (פס' ב'-ג').

גם כאן הדברים טעונים הבנה מדוע "למען ענותך"? האם לענותך זו המטרה? אכן כך באר הנבצי"ב- שהמטר היא העינוי: שתיהיו מורגלים בגלות ובהלוך ממקום למקום כמו שהיה במדבר". התכלית היא להכשיר את העם אל עתידו.

"לנסותך"- בענין הנסיון נחלקו חכמים במדרש "ר' יוסי הגלילי אומר גדלו כנס הזה של הספינה, ר' עקיבא אומר נסה אותו בודאי" (בראשית רבה נה' ו'). לדעת ר' יוסי הנסיון בא כדי לרומם את המנוסה ולהציבו כדגל, אותו יראו אחרים וממנו ילמדו לעשות. לדעת ר' עקיבא הנסיון בא כדי לרוממם את המנוסה ולהוציא את הכוחות הטמונים בו מן הכח אל הפועל (ע' רמב"ם מו"נ מ"ג פכ"ד, ברמב"ן בראשית כ"ב א' ובאב"ע שם ובנצי"ב שם ובפרשתנו פס' ב'). אין ספק שהעינוי מחשל, לכן גם כאן יש לפרש שהעינוי והנסיון באו כדי למצות את הכוחות הנמצאים בעם אך לא באו לידי גלות.

מהם הכוחות שצריכים לבא לידי גילוי? הרמב"ן בפרשתנו (פס' ג') וכן בשמות (טו', כה'), למען ענותך כמו שמתבאר בהמשך הפרק (פס' טו') "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ". א"כ החיסרון הוא חסרון במים. מדוע החסיר הקב"ה מים מן העם? פרשת המים מעבירה אותנו למי מריבה, חטא משה ואהרון. מה היה חטאם? (לא נכנס במסגרת זו למלוא הקפה של הפרשה). רש"י כתב שהחטא הוא מפני שהכו את הסל\ע במקום לדבר אל הסלע כאשר צוו. הרמב"ן הקשה על פרושו. א. מדוע נצטוה לקחת אתו את המטה אם לא כדי שיכה בו? ב. מה משנה לסלע אם מכים בו או מדברים אליו, בשני המקרים סלע לא יוציא מים?

אולם נראה שקושיות אלו אין בהם כדי לפרוך את הסברו של רשי. יש לכאורה לשאול עוד גם אם משה הכה מדוע נענש גם אהרון? אלא החטא אינו מפני שהיכו אלא מפני שלא דברו. הדיבור אל הסלע היה מבהיר לעם שכח הדיבור הוא כח שיש לו השפעה על עולם המציאות. (ע' בדברי הנצי"ב כ' יב'). אם משה ואהרון היו עומדים בתפילה והיו מים יוצאים מן הסלע היה העם מכיר בכוחה של התפילה ובהשפעתה. את המטה צריך משה לקחת כדי שידע העם שכל מה שנעשה נעשה מכוחו של הקב"ה המשדד את מערכת הטבע. משה ואהרון לא דיברו אל הסלע שינו את דברי הקב"ה ("מעלתם בי" (דברים לב', נא') שינתם את דברי, ע' אונקלוס שם). וגם גרמו שלא יתקדש שמו. העם יכול להסיק שכח המעשה משפיע אך לדיבור אין כח כמו למעשה.

הנסיון של העם בחוסר מים בא אם כן כדי שהעם יגלה את כח הדיבור, כוחה של תפילה, כוחו של לימוד.

לאחר המדבר שם נוסה העם, מתארת התורה שהעם יבוא אל הארץ הטובה. טובתה של הארץ אינה בריבוי המים והמחצבים, אלא במציאות הדברים ההכרחיים לחיים. אין כ\או מותרות, ומה שקיים בה הוא בצמצום. (ולכן לא פלא ששמו עליה האויבים שרצו לשבת בה). היא טובה כי רק העם שמבין שבכח הדיבור ניתן לשנות את עולם הטבע, יודע את יחודה של הארץ לעם הראוי לשבת בה.