"אל תאמר ... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך ... וידעת כי לא בצדקתך... כי עם קשה עורף אתה. זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר ... " (דברים ט', ד'-ז').

מדוע היה צריך משה להשפיל את ישראל, ולחזור ולהדגיש שירושת הארץ אינה בזכותם, וכי הם עם קשה עורף וחטאו, הרי דור המדבר כבר מתו כולם, ולמה להזכיר חטאי האבות לבנים?

באמת בפסוקים אלו מונח יסוד בחירת ישראל ונצחיותם.

המהר"ל בספרו נצח ישראל, עמד על שאלת הרמב"ן, מדוע הדגישה התורה את צדקותו של נח שהיה איש צדיק ושמצא חן בעיני ה', ואילו לאברהם נאמר: "לך לך מארצך ... ואעשך לגוי גדול", ולא הוזכר דבר מזכויותיו.

וכתב המהר"ל שאהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה האהבה. ובמכוון העלימה התורה צדקתו של אברהם, כדי שלא נחשוב בטעות שהברית שנכרתה, היא משום זכויותיו הרבות. שלפי זה ניתן להבין, שאם בדור מן הדורות לא יעמדו הבנים בצדקתם, בטלה הברית. וע"כ הציגה התורה את הדברים כך, שאין הברית תלויה ומותנית בצדקותם של ישראל. וגם בשעה שהם חוטאים, ואפילו בחטאים חמורים כמו ע"ז, אין הם נדחים, אף שכמובן נענשים הם על כך. ובלשונו של המהר"ל שמצות ועבירות "מוספים דבקות או גורעים דבקות, מ"מ עצם הדבקות אינה תלויה במעשיהם של ישראל", "ובין כך ובין כך קרויים בנים". וכדברי הנביא יחזקאל: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". (יחזקאל כ', לב'-לג').

וע"כ מדגיש הכתוב שלא בזכות ישראל ירשו את הארץ, שגם בלא זכויות היו יורשים, כדי להגשים את התכנית האלוקית כפי שנשבע לאבות, שהרי אתם עם קשה עורף וחוטאים, ואעפ"כ באים אל הארץ.

פשר הדבר אפשר ללמוד מן הגמרא בסנהדרין (לד'.) שעמדה על הסתירה בפסוקים. כתוב אחד אומר: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", וכתוב שני אומר "ויצמד ישראל לבעל פעור". ואומרת הגמרא שיש חילוק בן הלשון 'דבקים' ל'נצמדים'. שדבקים הוא דבקות ממש, וכך הוא היחס בין ישראל לקב"ה. ואילו לע"ז ישראל נצמדים, כצמיד על יד של אשה. היינו, שבה' הם דבקים ממש, בטבע, במהות. ואילו כשחוטאים בע"ז, הרי זה דבר מקרי וחיצוני, וע"כ אין חטא ע"ז שהוא מקרי, יכול לבטל דבקות בה' שהיא טבעית.

בזה נבין מאמר חז"ל מופלא בהפטרת הפרשה.

"'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני' - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אדם נושא אשה על אשתו הראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה: בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע ... וכולן לא בראתי אלא בשבילך ואת אומרת עזבני ושכחתני, התשכח אשה עולה. אמר הקב"ה כלום אשכח עולות, אלים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל. א"ל: גם אלה תשכחנה ("אלה אלוקיך ישראל"). אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני. א"ל: ואנכי לא אשכח ("אנכי ה' אלוקיך"). והיינו, דאמר רבי אליעזר מהי דכתיב "גם אלה תשכחנה" – זה מעשה העגל. "ואנכי לא אשכח" - זה מעשה סיני" (ברכות לב':).

והדברים מופלאים, וכי משוא פנים יש בדבר, מדוע העגל נשכח, ולא מעשה סיני. ולאמור הדברים ברורים, דבר מהותי אינו נשכח רק דבר מקרי וחיצוני נשכח.

חטא ע"ז בישראל אינו מהותי, ואינו דבוק, וע"כ נשכח בקלות ואינו זכור. מה שאין כן מעמד הר סיני, שהתורה היא נשמתן של ישראל, וחיי עולם נטע בתוכינו, ואי אפשר לישראל בלא תורה, ע"כ אנכי לא אשכחך.

(פורסם בענבי הכרם, פרשת עקב)