מחלוקתו של קרח העסיקה רבות את ההוגים הדורשים והמעיינים בפרשתנו, ולקחים הרבה מצאו בה. אולם, נראה כי מחמת ריבוי העיסוק במחלוקתו של קרח נזנחת לפעמים מן הדעת פרשיה חשובה לא פחות, הנמצאת בסמוך אחריה, פרשיה שכולה סוד ותמיהה.

לאחר תום הכרעת קורח ועדתו ביציאת האש ובליעת הארץ, אנו לומדים על תלונה נוספת. אלא שפרשה זו כולה זוקקת הסבר, על עצם התלונה, על תוצאתה, על 'פתרונה', ועל הלקח שנקבע בה לדורות. וכך מספרת התורה:

וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ': וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד הֽ': וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: פ וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י ה֖' הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף: וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־ הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם: וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה: וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח: וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה:

בעקבות מעשה זה, ציוה ה' את משה לעשות את 'ניסוי המטות' המפורסם, המוכיח את בחירת אהרן.

ותמיהות הרבה יש לתמוה על פרשיה זו:

א. יש דמיון רב בין פרשיית תלונה זו לבין פרשת תלונתו של קרח. בשתיהן באו בטענת ערעור על משה ואהרן, בשתיהן נפלו על פניהן, אבל בניגוד למעשה של קרח ששם לא הגיע שום עונש מיידי, והעונש בא רק למחרת לאחר שהתבקשה הכרעה מפורשת מאת ה', בתלונה זו באופן מיידי החל הנגף בעם, ועל אהרן לרוץ ולעצור אותו. מהו הטעם להבדל זה?

ב. במקומות רבים בתורה מצאנו עונש נגף או גזרה על העם לאחר תלונה על ה', ובדרך כלל הפתרון היה בתפילת משה בעד העם, או הסרת החטא (תבערה, חטא העגל, קברות התאוה, בשיטים, ועוד). מעולם לא שמענו שהפתרון לנגף יהיה ביוזמה עצמית של נתינת קטורת לכפר, ומה נשתנתה תלונה זו?

ג. עוד יותר תמוה – הרי אהרן בכלל לא מקטיר קטורת במשכן כדי לכפר על העם, אלא מצווה על ידי משה לקחת מחתה עם קטורת ולרוץ איתה במהרה אל תוך העם, ועם עמידתו עם הקטורת בתוך העם היא המכפרת ועוצרת את המגיפה. וזו תימה עצמה, מה עניין כפרה זו?

ד. עוד יש לשאול, מדוע אחרי הכפרה על תלונה זו היה צורך בניסוי נוסף שיוכיח את בחירת אהרן (ניסוי המטות) לאחר כל המופתים שכבר התרחשו בפרשתנו והבהירו את בחירת ה' באהרן?

ה. ולסיום, נשאל על חתימת הפרשה, אחרי הנס הגדול שבו 'פרח מטה אהרן לבית לוי' הצטווה משה להוציא את כל המטות אל כל בני ישראל, ומסיימת התורה 'ויראו ויקחו איש מטהו'. ויש לשאול, מדוע היתה התורה צריכה להוסיף ולספר שאחר שראו זאת' לקחו איש מטהו', איזו משמעות וחשיבות יש במשפט זה, הנראה על פניו שולי לגמרי?

כדי להשיב על שאלות אלו, נפתח תחילה בבירור השאלה היסודית ביותר בפרשיה זו – מהי טענת ישראל על משה ואהרן 'אתם המיתם את עם ה', וכי לא ראו בעינים את בחירת ה' הברורה ואת עונשם של המערערים?

על שאלה זו השיבו הראשונים כי טענת ישראל היתה מדוע נתנו משה ואהרן למאתיים וחמישים ראשי העדה להקטיר קטורת, שזה הדבר שגרם למיתתם. והרמב"ן הוסיף בזה ביאור וכתב: "והנה יתלוננו, אתם המיתם אותם, שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים, והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת, וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי".

נראה שבכוחם של דברים אלו לשמש עבורנו כמפתח להבנת הפרשיה כולה. בדרישה לזכות ולהיות כהנים אפשר עוד היה לראות רצון וחשק לזכות לקרבת ה' הגדולה שבתפקיד זה, אך כעת, לאחר שהוברר שאהרן ובניו נבחרו לתפקיד הכהונה, כאשר במקום להבין את המסר מתעקשים העם ורוצים להיות לפחות לויים, בכך הם מראים שהם אינם רואים את המשמעות והחשיבות בתפקידם. בעיניהם, מעמדם חסר משמעות, ולכן רצונם אינו בדבר מסוים, אלא לנסות ולהיות כל דבר שהוא יותר ושונה מהתפקיד שניתן להם. זו הבעיה הקשה בתלונה שבאים כנגד ה' על ששלל מכולם את הזכות להיות הלויים.

שהרי מצאנו מקום נוסף בתורה בו יש כפרה כדי למנוע נגף, בפרשת כי תשא, בה נצטווה משה לא לפקוד את העם ישירות, אלא "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו... מחצית השקל לכפר על נפשותיכם". וביארו המפרשים שהטעם שהמניין עלול לגרום לכך שישלוט נגף בעם, הוא משום שהמניין בעצם טבעו  מאפס ומבטל את המשמעות הייחודית שיש לכל פרט, ורואה אותו רק כמספר נוסף מכלל הציבור הגדול, שכולם שוים בעיניו. דבר זה מעורר דינים על האנשים, כי דין שמים מושפע מהאמירה ומהיחס שמיוחס לאדם בעוה"ז, וכשקובעים שאין למישהו שום משמעות ותועלת ייחודית, זה מעורר דין של נגף. על כן אמרה התורה, שלא למנות את האנשים עצמם, אלא בשקלים. והוסיפו המפרשים שקבעה התורה שיימנו ו'יתכפרו' מן הנגף ומאיפוס המשמעות דווקא על ידי מחצית השקל, שידע כל אחד שבמנין שיש לו חשיבות וערך, ויש לו ערך ותרומה בקדושה (ומאידך גיסא ידע שלא הכל ממנו, ואינו שלם בלי חברו).

כאמור, גם בפרשתנו המחשבה שמאחורי התלונה היא כביכול 'לא משנה מה, אבל אנחנו לא מתכוונים להשלים עם מעמדנו ולהיות 'סתם ישראל', רוצים תפקיד מרשים ומושך יותר". מחשבה כזו באופן טבעי, גורמת היא לדין ולנגף, מי שאין בו חשיבות, אין סיבה שיחיה עלי אדמות, שהרי כל מהות חיינו בזה העולם היא לתפקידנו ושליחותנו בו.

משה רבינו מבין את הדין הגדול המתעורר לנוכח טענה זו של ישראל, ועל כן מצוה את אהרן שיזדרז לרוץ עם הקטורת אל תוך העם. אהרן רץ עם הקטורת, שהיא המסמנת את כל חלקי ישראל (ואף החלבנה, שהיא כנגד פושעי ישראל), הקטורת שיש בה רכיבים רבים, מהם בולטים יותר ומהם פחות, וכל אחד ואחד ממרכיביה נותן בה את תרומתו ואת חלקו, איש איש על פי סגולת אופיו ומעלתו הייחודית. אחד נותן גוון ריח שכזה, וחברו מוסיף לו גוון אחר, אחד מעלה את העשן ישר, אחד נותן יציבות, וכן הלאה. אך רק השילוב של כולם יחד, על מאפייניהם היחודיים, הוא זה שבכוחו ליצור את אותו ריח ניחוח מופלא של הקטורת. לפי דרכנו אפשר להוסיף עוד שלא לחינם מודגש כי אחד עשר סמנים היו בה, שכן אחד עשר סמנים אלו מייצגים את אחד עשר שבטי ישראל הנוספים, והכהן המייצג את שבט לוי, הנבחר לייצג את ישראל לפני ה', מביא אותם אל הקודש פנימה ומציג את שילובם יחד לריח ניחוח לפני ה'[1]. גם בפרשה הבאה, אנו מוצאים מעשה מיוחד לשם עצירת הנגף, ביצירת נחש הנחושת, וכבר ביארו חז"ל במשנה 'וכי נחש ממית... אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה' וכו'. כך גם כאן, לא הקטורת ממיתה או מחיה, אלא באה לסמל משהו לישראל, שישובו בהם ממחשבתם הרעה כאילו אין בהם חשיבות, אין בהם צורך, מעלה או תועלת חלילה. בהפנמת מסר זה על ידי העם, בכך נעצרה המגפה[2].

לפי דרך זו, נוכל להבין את הניסוי הנוסף שנעשה כעת עם המטות. לו זו בלבד שהניסוי בא להצביע על בחירת שבט לוי כולו, אלא הניסוי בא לחזק גם את המסר בדבר משמעותם וחשיבותם של כלל ישראל, שבני לוי לא מתנתקים מהם בעבודתם, אלא מייצגים אותם ובאים רק מכוחם ובעבורם. על כן יש דגש חשוב על כך שכל אחד ואחד מן השבטים יתן את המטה שלהם. לא נאמר שכל מי שאינו משוכנע ורוצה לנסות יתן את מטהו, אלא יש דרישה וצורך בכל מטות השבטים בדווקא. את המטות כולם שמים לפני ה' באוהל העדות. רק מטה אהרן מוציא פרחים ושקדים, עבור כולם, אבל זה לא אומר ששאר המטות אין להם שייכות אל הקודש, שהרי גם הם היו איתו באוהל העדות בתוך הקודש, מטה אהרן היה "בתוך מטותם" ("הניחו באמצע", רש"י), ורק מכוחם ובעבורם הושפע עליו שפע זה. אפשר שזהו גם פשרו של המדרש המופיע בבעל הטורים: "איתא במדרש, שגם במעשה קרח בלע מטה אהרן את מטותם וכשהוציאוהו אז חזר ופלטם". מטה אהרן לא הצמיח מעצמו את הפרחים, רק אחר שבלע וכלל בו את כל המטות, רק יחד איתם ומכוחם יכול היה לקבל שפע זה.

אז אכן הבינו כל השבטים שלכל אחד יש חלק ותפקיד, ומתוך הבנה שלמה והסכמה שלמה מסיימת התורה בשיאה של הפרשיה - 'ויראו, ויקחו איש מטהו'. קיבל עליו כל אחד לעבוד את ה' ממקומו הייחודי[3].

ויש בזה מסר גדול לכל אחד ואחד מאיתנו. פעמים הרשה שהאדם מהרהר בדעתו – לו רק היה לי שכל כמו פלוני, זיכרון כמו אלמוני, משפחה כמו פלמוני, משמעת עצמית כמו אדם זה, וכד', – אז הייתי יכול לעשות משהו גדול. אסור לחשוב כך! זה זלזול ואיפוס המשמעות והתפקיד הייחודי החשוב והמשמעותי שלך. עם כל מאפייניך ומגבלותיך ויתרונותיך, יש לך את החלק שלך בתורה ובעבודת ה' ואת היהלום שרק אתה יכול לעטר בו את כתרו של הקב"ה, וצריך האדם  להשתדל לעשות בשלמות את עבודת ה' המוטלת עליו, ממקומו ומכוחותיו.