הראשונים שהצטרפו אל קרח במחלוקתו היו דתן ואבירם "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן".

ובאור החיים הקיש מכך "שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב ובאמצעות זה החשיבו עצמן". למרות ההיקהלות המשותפת על משה ואהרן נראה מפשטי המקראות שלדתן ואבירם היתה טענה שונה כלפי משה ואותה טענה בצבצה ויצאה מפיהם בפסוקים י"ב-י"ד כאשר משה שולח לקראו להם בנפרד מקרח ושאר עדתו ותגובתם החד-משמעית היא.

"לא נעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה".

ברשב"ם עמד על כך שמחלוקת זו צמחה בעקבות כשלון שליחות המרגלים והעונש שבא בעקבות חטאם, ובעקבות כך הוא מפרש את טענת דתן ואבירם כאן "לא השלמת תנאי שלך להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבר אבל באלו ארבעים שנה ימותו במדבר".

בתרגום יונתן בן עוזיאל: אף פירש את דברי דתן ואבירם כמתיחסים ישירות לפחד מן גבורי כנען ואת הפסוק  "העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" תרגם כך "העיניהון דגובריא האינון דבארעא ההיא תסנוור ותנצח יתהון, לא ניסוק לתמן". ואם כן החזרה על הביטוי לא נעלה עומדת בהנגדה לדברי כלב ויהושע "עלה נעלה". 

בעקבותיו נראה שיתכן לפרש את הפיסקא- "העיני האנשים ההם תנקר" כמוסבת על עשרת המרגלים, העיני האנשים ההם, שראו בעיניהם את הקשיים בכיבוש הארץ תנקר, הלא בעיניהם חזו וראו ולכן לא נעלה.

תגובתו המשונה של משה בפסוק ט"ו: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" מחזירה אותנו להגעתו של משה למצרים על החמור ויתכן שהיא היא הבסיס לדרשת חז"ל שאותם האנשים שאמרו למשה היוצא מבית פרעה (בשמות ה' פס' כ'-כ"ב) "ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" ובעקבות זאת דברי משה אל ה' "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני", הם הם דתן ואבירם דהשתא. משה בתגובתו לדברי דתן ואבירם קושר בין המעשה ההוא לבין המחלוקת עכשיו ורואה בשניהם חזות אחת. אותם האנשים שערערו על עצם שליחותו של משה והביאוהו לומר למה זה שלחתני מפני שלא יכלו להתמודד עם הקשיים הכרוכים בתהליך הגאולה והיציאה לחרות, הם הם האנשים שנרתעים גם מול הצורך להלחם בעמי כנען ואינם יכולים לשאת את הצורך של המתנה  ארוכה במדבר עד הכניסה לארץ. רק דבר אחד יכול לספק אותם גאולה שלמה, עכשיו ובלי מאמץ. 

הדברים ניכרים גם בדבריהם של דתן ואבירם "ותתן לנו נחלת שדה וכרם" טעותם בציפיה לקבל ממשה נחלת שדה וכרם מודגשת ביחוד בהשוואה לכלב בן יפנה שבספר יהושע בפרק י"ד נגש אל יהושע ואומר בעז רוח "ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה, עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה לצאת ולבוא, ועתה תנה לי את ההר הזה ... אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה' ". כלב מוכן ורוצה להלחם עבור נחלתו ואינו מצפה למרות גילו ומעמדו לקבלה על מגש של כסף וכל זאת מתוך ההכרה שלה' המלחמה "ה' אותנו אל תיראום". 

(פורסם בענבי הכרם)