בדרך כלל נהוג בפרשת וירא לדבר בפרשת העקידה החותמת אותה, ובצדק. בקשת 'זכור לנו עקידת יצחק' תופסת מקום מרכזי מאוד בתפילותינו ובקשותינו, ועם ישראל לדורותיו נזכר לטובה לפני הקב"ה בזכותה, ביום הדין ובכל יום.

אולם אנו ננסה לשם שינוי להאיר סוגיא אחרת, מראשיתה של הפרשה, וביאור זה יהיה בו גם כדי לשפוך מעט אור יקרות על גודל מעלתו של אאע"ה בעומדו בניסיון העקידה.

'דו שיח' -אם אפשר להתבטא כך, נערך בתחילת הפרשה בין הקב"ה לאברהם אבינו. 'דיון' מוזר ותמוה מאוד. אאע"ה כביכול 'מתוכח' עם הקב"ה ומנסה ללמד זכות על אנשי סדום, ובכך לבטל את הגזירה שנגזרה עליהם. מבקש א"א מהקב"ה, שאם נמצאים בסדום מספר מסוים של צדיקים – יחוס עליהם הקב"ה, ולא יפגע כלל במקום כדי שלא ימותו גם אותם הצדיקים.

בהתבוננות קלה צפות ועולות מאליהן כמה שאלות:

ראשית, אם לא"א ברורה כל כך ההנחה הפשוטה ש-"חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע... השופט כל הארץ לא יעשה משפט", – אם כן מדוע צריך אברהם לשאול את הקב"ה אם קיימים בסדום צדיקים? הרי לא ייתכן שיהרוג הקב"ה צדיקים עם רשעים בלא משפט!

אולם השאלה העיקרית היא – מה הקשר? וכי משום שיש בערים אלו צדיקים בודדים – משום כך ראוי לרחם על כל המוני הרשעים יושבי הערים הללו, ממלכות הרשע, ולהשאירם בחיים? (ולא היו אלה כפרים קטנים ומעוטי אוכלוסין. שהרי מושליהם היו 'מלכים', והיה להם די צבא כדי להעז ולצאת למלחמה נגד אימפריית 'ברית המלכים' ששלטה בכל האזור, והכתה אף עמים עזים כרפאים, האימים, הזוזים ועוד). מה פתאום שבגלל עשרות בודדות של צדיקים יימנע השם מלהעניש את אלפי או רבבות (אם לא יותר) הרשעים השוכנים שם? ואיך בקשה בלתי סבירה זו יכולה להתלות בנימוק של 'חלילה לך... להמית צדיק עם רשע'? לכל היותר יכל אברהם לבקש על סמך נימוק זה שימלט משם הקב"ה את כל הצדיקים שבערים, אך אין בדבריו של אברהם שום סיבה לחוס על כל השאר, וכל הדיון המספרי לכאורה מיותר!

הרש"ר הירש כותב ביאור חדש ומופלא לבקשת אברהם, שגם אנו לפי ערכנו יכולים וצריכים לקחת ממנו הרבה מאוד הדרכה בעבודת השם ישרה. כהרגלו, מסב הרש"ר הירש את תשומת ליבנו אל המילה המדויקת בה משתמש אברהם בבקשתו לכל אורך ה-'דיון' ובה גם עונה לו הקב"ה: 'לספות'. הוראתה של מילה זו איננה זהה להוראת 'להמית'. אדם שנספה איננו בהכרח אדם שנהרג, אלא אדם שנפגע מהשלכה צדדית של רעה שלא היתה מכוונת אליו. כך לדוגמא מזהיר מרע"ה את בנ"י "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ואל תגעו בכל אשר להם, פן תספו בכל חטאתם". לאאע"ה פשוט וברור שלא ייתכן כלל שהקב"ה ימית צדיק בלא שחטא, אולם מבקש הוא ללמד זכות על כל אנשי סדום באמצעות טענה נוספת ומחודשת. אין א"א מבקש שלא תישחת סדום 'בגלל' הצדיקים שבתוכה – וכי איזו מין סיבה היא זו?, א"א מבקש מהקב"ה שישא למקום 'למען' הצדיקים שבתוכה. בשבילם, ולא בגללם. א"א מתאר את עצמו לו ישב בסדום. ודאי שלא היה שוקט על שמריו לנוכח העול הנורא השולט בראש כל חוצות. פשוט לו לאאע"ה שאותו צדיק שבסדום ודאי עושה ככל יכולתו כדי לשנות את המצב. אם בשיחות, אם בבקשות, בדוגמא אישית או בתפילות ותחינות ממעמקי ליבו שיעזור ד' שישובו מרעתם. בהשחתת והריגת כל שאר אנשי העיר, טוען א"א, הרי שגם אותו צדיק –אף אם לא ייהרג – יספה. הרעה תפגע בו ותכאיב לו אנוּשוֹת, שאותם אנשים, שכל כך אכפת לו מהם, וכל כך ניסה והשתדל לשנותם – הושמדו כולם. גם בפגיעה זו בצדיק, טוען א"א, יש להתחשב.

[ונראה לי לדייק לפי דרכו של הרב הירש, שאין א"א טוען 'חלילה לך מהמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע', אלא 'חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע...", המילים המיותרות לכאורה, מלמדות אותנו כדברי הרש"ר, שלא חשש א"א שהם יומתו, אלא טען שגם הריגת שאר אנשי העיר - יש  בה כדי לפגוע קשות באותם צדיקים, והרי זה 'כדבר הזה', דהיינו: כאילו חס ושלום ימית הקב"ה צדיק עם רשע, והצדיק יפגע כרשע מחטאו].

מלבד זאת שפירוש הרב הירש מסביר נפלא איך יש בכח טענתו של אברהם אבינו לבקש רחמים על כל בני הערים, ומלבד הדיוק הנפלא במילים 'תספה' ו-'למען', מוסיף הרב הירש עוד דיוק עצום. אברהם אבינו שואל: "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה?", ולכאורה, כפילות זו מיותרת היא. והתמיהה אף מתעצמת שבעתיים בתשובת הקב"ה – "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם"!!

לא! אומר הרב הירש, אין כאן כפילות כלל. המילים 'בתוך העיר' אינן מציינות את מיקום הצדיק, אלא את טיבו. למען צדיקים לעצמם, יודע גם א"א שאין פתח תקוה לבקש את הצלת המקום. אולם, אולי –מקוה אברהם- נמצאים בסדום חמישים 'צדיקים בתוך העיר', כאלו שמעורים ומנסים להשפיע. עבור צדיקים כאלה – מבקש א"א את הצלת העיר.

[ונראה לי להוסיף בשולי דבריו, שפירוש זה מדויק באופן נפלא גם בהמשך הפרשה, ותפילתו של אאע"ה לא שבה ריקם. הנה כשבאים המלאכים לסדום, אינם פונים להציל 'רשימת צדיקים', אלא פונים ללוט ואומרים לו: "עוד מי לך פה, חתן ובניך ובנותיך הוצא מן המקום". ואם רשעים הם? אין זה משנה כלל! לוט, 'הצדיק שבסדום', אמנם לא היה כאותם צדיקים שביקש אאע"ה. מכלל בני העיר - לא היה אכפת לו, אבל ממשפחתו הקרובה כן. רשימת ההצלה הינה אפוא – 'מי לך פה'. וכן בהמשך: "קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פן תספה בעוון העיר" – פן תספה, לא פן תספו. קח גם אותם, כדי שלא תפגע אתה!].

והדברים מתקשרים מאליהם לדבריו היסודיים של המס"י בסוף פי"ט: "ואמנם עוד עקר שני יש בכונת החסידות, והוא: טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. ...שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מטלת על החסידים להשתדל לזכותם, ...דהיינו שיתפלל... וללמד סנגוריא, ...כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה".

עתה, כשאנו רואים את גודל אהבתו העצומה ורגישותו של א"א לכל בריה, ואף השפלה ביותר, שלא תפגע, נוכל להבין מעט יותר עד כמה נורא היה הניסיון שנתנסה בסוף הפרשה. (כמובן שמקוצר המקום קיצרנו במקום שאמרו להאריך, ומומלץ לעיין בדברי הרש"ר הירש במלואם. כמו"כ מומלץ מאוד לעיין איך מסביר הרשר"ה את ה'דיון' סביב המספר בהמשך).

ואף אנו, זרעו של אברהם, נשתדל ככל יכלתנו לגעת בקצות דרכיו ומידותיו, באכפתיות ובאהבה עזה לזולת ולעמ"י בפרט, ולשאוף לגדול ולהיות נמנים עם 'הרועים האמיתיים שהקב"ה חפץ בהם הרבה'.