לאחר יציאת נח מן התיבה, אנו קוראים על הבטחת ה' שלא להביא עוד מבול לעולם:

"וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לִבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבותו ."

ֲ על פניו נראה שה' מנמק את החלטתו שלא להביא עוד מבול, בכך ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". מעבר לכך שנימוק זה מעורפל ובלתי מובן, התמיהה הגדולה עולה מהשוואת פסוקים אלה לנימוק התורה להבאת המבול לעולם (בראשית ו, ה- ז) :

"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ , וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום... ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה".

ֲ יש לתמוה, האם יצר הרע השוכן באדם הוא סיבה להענישו במבול, או לרחם ולא להביאו עוד לעולם?ֲ 

ֲ הפרשנים כתבו דרכים שונות ביישוב סתירה זו, אך במאמר זה אבקש להתמקד בביאורו הנפלא של הרש"ר הירש, שמלבד יישוב הפסוקים דבר דבור על אופניו, מתבארים בדבריו מספר יסודות חשובים. "יצר הרע" ברובד הפשט, מבאר הרב הירש (בעקבות ראשונים רבים) אינו כח עליון ' הכופה את האדם בעל כרחו לעשות רע. פירוש זה לא מתיישב אף עם עצם המילה 'יצר', המקבילה בהוראתה ל יצירה של האדם, ולא לכח יוצר או כופה. ֲ 'יצר לב האדם' פירושו אם כן – יצירת לב האדם. לב האדם חושק בדברים מסוימים, טובים או ח"ו שאינם טובים, ובשאיפתו אליהם מכוון האדם את כל מעשיו על פי יֶ צֶ ר ליבו שהוא עצמו צָ יָ ר.

ֲ אם צֶ יֶ ר האדם רע – יהיו מעשיו רעים בהתאם, ואם יֶ צֶ ר מחשבות ליבו – שהן שאיפות האדם - טובות וטהורות – אזי כך יהיו גם מעשיו שיובילוהו לשם. וכך נמצא שהאדם הולך אמנם אחר יצרו, אך הוא עצמו יָ צָ ר את היֶ צֶ ר הזה.

ֲ לפי זה, ביאור הפסוק כך הוא: הקב"ה מבטיח שלא יוסיף להכות עוד את האדמה, ואפילו אם יגיעו ימים שבהם יצר לב האדם יהיה רע גם בנעוריו – כלומר , שבניגוד למצב הטבעי , אפילו הנוער ייכנע וישאף אל הרע וההשחתה, שאז נראה שאין עוד תקוה לעולם [ שהרי, בד"כ תקוות העולם היא בבני הנעורים, המנערים מעליהם מוסכמות כלליות ומציאות מעוותת שהמבוגרים מהם השלימו עם קיומה ונכנעו לה. הם יהיו ה- 'אידיאליסטים' שימרדו בקיים וידרשו שינוי, והם שיפילו את שלטון הרשע (כפי שראינו פעמים רבות בתולדות העולם) ] . אפילו אז , אומר ה' כי לא יוסיף להכות את כל חי. לא יהיה צורך בכך. כיון שמעתה, בעקבות הירידה המוסרית, יונהג סדר חדש בבריאה שימנע את התפשטות הרע לכל העולם. על סדר זה מבשר ה' בפסוק הבא.

בניגוד לתפיסה הרווחת, לפיה בפסוק זה מובטח שהטבע ישוב להיות כשהיה קודם המבול, הרב הירש מאריך להביא מקורות מחז"ל מהם ֲ עולה שסדר העולם שלפני המבול לא היה דומה כלל למוכר לנו היום . מזג האוויר היה תמיד נעים – " היה להם אויר יפה כמן הפסח עד העצרת ", היו זורעין רק אחת לארבעים שנה, היבשה כולה הייתה מחוברת, וכך " היו מהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה", וכשרב שמואל בר נחמן היה חש בראשו בגלל חילופי העונות, מספר המדרש שהיה אומר "חמי מה עבד לן דורא דמבולא". ֲ ֲ עד עתה ימי הארץ באו עליה בזה אחר זה. מזג האוויר הנעים ששרר בכל הארץ, התחלף בעת העונשים לגשמי זעם. צמיחה ופריחה תמידיים , התחלפו לפתע בכמישה וגסיסה. מעתה, אומר הקדוש ברוך הוא , "עוד -ֲ  כל ימי הארץ", מעתה יהיו תמיד ובלי הפסקה זה לצד זה כל ימי הארץ, ֲ בפיצול היבשה ושינוי הטבע שהיו במבול השתנה סדר העולם. מכאן ואילך בשעה שבצד אחד של הארץ ישרור יום – בצדו השני יהיה לילה, כשכאן קיץ – שם חורף, וכן הלאה . שינוי העונות המהיר שהחל, הוא שגרם גם (כמו שכתב כבר הספורנו, וכדמשמע מחז"ל) – לקיצור ֲ הדרמטי בחיי האדם . מעתה, גם אם ייתפס השלטון בידי אדם ומושחת – לא יארכו ימיו כמו בעבר. שליטים רשעים לא יאריכו ימים יותר מעשרות שנים בודדות, ומותם ייתן פתח לעליית אנשים טובים מהם (כמו שמצאנו פעמים רבות במלכות יהודה). עונות שנה אלו גם גרמו שהאדם יהיה תלוי בגורמי הטבע ולא יוכל עוד להיות כל כך בטוח בקיומו הקל. הפיצול ליבשות שונות ולמזג שונה גרם ליצירת אומות שונות ונפרדות שנוצרו מבני נח (–דבר שלא מצאנו ב- 1600 שנה שקדמו למבול). החלוקה לאומות הנבדלות זו מזו, גרמה לכך שהרשע לא יתפשט בקלות כל כך בעולם כולו. שינויים אלו, שנעשו בעקבות השחתת האדם יחזרו לקדמותם לעתיד לבוא, לקראת תיקון העולם בו שוב יתאחד כולו בעבודת ה' (תחת עם ישראל שנועד לתקנו ולהביאו לכך). ובאמת , בימי 'אתחלתא דגאולה' ֲ דידן, אנו רואים שאט אט שבים הדברים לקדמותם: שוב אפשר להגיע מקצה העולם לקצהו בזמן קצר, חיי האדם הולכים ומתארכים, הלאומניות והבדלנות החזקה בקרב האומות הולכת ונחלשת בתהליכי הגלובליזציה והמודרניזציה, וכדו', בע"ה נזכה ונראה בקרוב בבוא הגאולה השלמה ובשובו של כל העולם כולו לתיקונו להכיר במלכות ד' ולעשות רצונו, ואז ישוב העולם אל הסדר השלם והטוב יותר, כימי עולם וכשנים קדמוניות.