ב"ה נמצאים אנו בעיצומם של הימים הנוראים - ימי הדין, ההתעוררות והרחמים. שבת זו, שבת שובה, מהווה את אחד השיאים של הימים שבין כסה לעשור, אשר מאז ומקדם נהוג לכנותם בשם 'עשרת ימי תשובה'. מקורו של הכינוי בדברי הירושלמי:

דא"ר קרוספא בשם ר' יוחנן: שלש פינקסיות הם; אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. זה של צדיקים גמורין - כבר נטלו איפופסי של חיים מראש השנה. זה של רשעים גמורין - כבר נטלו איפופיס שלהן מראש השנה. של בינוניים - כבר ניתן להן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אם עשו תשובה - נכתבין עם הצדיקים, ואם לאו - נכתבין עם הרשעים (ירו' ר"ה פ"א ה"ג) ^[1].

ע"פ דברים אלו פסק הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ג):

בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה; מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים: אם עשה תשובה – נחתם לחיים, ואם לאו – נחתם למיתה.

ומפורסמת השאלה – מדוע החיוב לעשות דוקא תשובה? הלא אם הבעיה היא בכך שלא הצליחו להכריע את הכף ונותרו בינוניים הלא די בכך שיוסיפו מצוה אחת כדי להכריע את הכף?

ידועה התשובה שהביא ר' איצל'ה בלאזער משם מורו הגרי"ס, כי על כל מצוה שיוסיף יעמוד כנגדה חטא אי עשיית התשובה, אשר הוא כבד ממנה, וממילא לא הועיל במעשיו. וצ"ע, מדע כה גדול משקלו של חטא זה, הרי איננו עושה עתה דבר רע, אלא ישנה מצוה מסוימת לשוב בתשובה, והוא דוחה אותה ואינו מקיימה היום, וכי כ"כ חמור הוא חטא זה לעמוד כנגד כל כמות זכויות שיוסיף?

רבינו יונה, בפתח שערי התשובה, מביא משל על ענין התשובה, וזו לשונו:

ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה: משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו, ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך? (שערי תשובה שער א אות ב)

וכל הרואה משל זה תמה תמה יקרא: וכי זה גמולו של השודד הצדיק אשר לא נמלט מדין המלך? הלא היה מגיע לו לקבל תעודת 'אזרח למופת'! וכי לא מצאו חז"ל משל מוצלח יותר לגודל חיוב התשובה מאשר שודד שבורח שלא כדין?

תשובות מתשובות שונות שמעתי לקושיא זועקת זו, אך אין הדעת שוקטה בהם.

והנה, משל זה של חז"ל הובא ביתר אריכות בזוה"ק, ומתוך עיון בלשונו נוכל לבוא לפתרון החידה:

ר' יוחנן פתח: ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש (איוב יא). משל למה הדבר דומה? לכת לסטים שהיו שודדים בהרים. שמע המלך, ושלח עליהם גייסותיו, ותפסום והניחום במגדל גבוה. והיו בהם פקחים, אמרו: ידענא בנפשתנא דעבדנא עובדין בישין ולא יכילנא לאשתזבא. מה עשו? חפרו חפירה אחת במגדל ויצאו וברחו להם. טיפש אחד היה ביניהם, וראה את החפירה, ולא רצה לנוס להמלט. למחר בא המלך לראות את המגדל ואת הלסטים, ראה את החפירה שעשו ונסו ונמלטו. אמר לזה: שוטה! חבריך ברחו בזו החפירה ונמלטו מדיני, מה אני יכול לעשות עוד להם? אבל אתה, שראית את החפירה בעיניך ולא רצית להמלט -  ינקרו עיניך ואח"כ יתלו אותך על עץ. כך הלסטים אלו הרשעים ההולכים במחשכים הרשעים הפקחים מה הם עושים אמרו חטאנו למלך אנה נמלט מדינו. אבל נפתח דרך התשובה ונבקש רחמים ונברח ונימלט וכך עשו. הטפשים מה הם עושים רואים דרך התשובה פתוח לפניהם שפתחו האחרים ונמלטו מדין שמים והם אינם רוצים להמלט. א"ל הקב"ה: שוטים! אחיכם ברחו ונמלטו באותו דרך של תשובה שפתחו, מה אני יכול לעשות עוד להם? אבל אתם -  עיניכם שראו החפירה דרך התשובה פתוח לפניכם ולא רציתם להכנס בתוכו ולנוס ולהמלט מאי כתיב בכו: 'ועיני רשעים תכלינה'-  שראו הדרך פתוח, 'ומנוס אבד מנהם' - שלא רצו לנוס ולהמלט, 'ותקותם מפח נפש'- לעוה"ב.

השודדים הפקחים ידעו שאין להם תקוה. דינם אינו 'לשלם את חוב לחברה' בשהות במלון בית הסוהר, אלא להפריד את ראשם מגופם (– 'ולא יכילנא לאישתזבא'). הימלטותם מראה שהם רעדו מפחד, משום שיש דין ויש דיין, ומעשיהם מנוגדים לדין, ולכן עתידים להיענש קשות. לעומת זאת התביעה הנוראה כנגד הכסיל שנשאר הוא שלא רצה להימלט. בכך אותו אדם מראה שאיננו מפחד כלל מהמלך ואין אימתו עליו. הבריחה במהותה איננה הכחשת הדין, אלא אישורו ואימה ממנו. אין הכחשת דין כאשר נוצרו נסיבות חדשות המחייבות הימנעות מהדין (-'מה אני יכול לעשות עוד להם?'). אך האדישות המופגנת כלפי דין המלך - היא חוצפה של הכחשת הדין והמלכות שאין למעלה הימנה.

פירוש זה מדויק בדיוק נמרץ בלשונו של רבנו יונה, בהקדימו למשל כי המתאחר לשוב  "יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף... ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה".

ויבוארו הדברים ביותר מתוך הקשרם למהלך הכולל שאמור היהודי לעבור בימים אלו.

מן המפורסמות הם, שעיקר הדין בראש השנה נובע מכך שיום זה, היום הרת עולם, הוא היום בו נעשה חשבון כולל במלכות ה', האם תבל וישבי-בה מתקדמים בכיוון למלא את מטרתם – להרבות כבוד שמים ולהגדיל את מלכות ה' בתחתונים. עיקר מהות ראש השנה הוא היותו יום המלכת השם (כפי שמבואר לעין כל מנוסח התפילות שתיקנו ליום זה), והדין הוא כעין 'נגזרת' ממעמד ההמלכה המחודש.

אולם, למרבה הצער, רוב בני האדם יתקשו להעיד על עצמם שאכן הקדישו את כל אונם והונם רק למען הרבות כבוד ד' בעולם, ואיך יצדקו בדין?

לזה בא חסד ד', אשר חקק כי מי אשר יתבונן במצבו, ויעמוד ביום זה בבקשה והצהרת נכונות לקבל עליו את עול מלכותו באמת – יזכה להימנות עם פמליא של מלך אשר למלך צורך בהם ויימלט מן הדין.

אם כן, הדבר החמור ביותר האפשרי, הוא לבוא לדין בפני המלכות בראש השנה – באדישות. בלי יראה, ובלי הנגזרת האפשרית היחידה מיראת הדין – התשובה. זוהי הכחשת כל המלכות! זהו הניגוד החריף ביותר אליה! לכן אדם כזה, אשר נמנע מלשוב – לא יועילו כל המצוות שיוסיף, עד שיעמוד ויאמר: 'ידענא בנפשתנא דעבדנא עובדין בישין ולא יכילנא לאשתזבא' אלא על ידי התשובה. (וכמובן אין הכוונה למס-שפתיים בלבד, אלא לשבת ולחשוב כיצד אוכל להבטיח שאצעד בע"ה בדרך של עלייה והתקדמות, על ידי קבלה משפיעה,  חשבון נפש קבוע וכד').

עיקר מהות התשובה בהקשר זה, היא חרטה על כל אותם מעשים שלא היוו תוספת כבוד ד' בעולם, וקבלה נחרצת מעתה לעשות כל שביכולתנו לקיים את כל מצוות ד'. שכן אין נדרש מאיתנו מייד להצליח לקים את כל המצוות, אלא נדרשת מייד ההחלטה לעשות כל שביכולתנו להתקדם ללא הרף בכיוון היעד הזה, לפי כלינו ויכולתנו.

הנפילה בחטא איננה סותרת קבלת המלכות. אך היעדר חזרה בתשובה כוללת, וקבלה לקיים את כל מצוותיו – היא המהווה סתירה מוחלטת לקבלת עול הרב^[2].

ומפי ספרים וסופרים קיבלנו שזהו גם גדר ה'צדיקים' 'רשעים' ו-'בינוניים',  וכמאמר חז"ל "צדיקים יצר טוב שופטן... רשעים - יצר רע שופטן... בינונים - זה וזה שופטן" (ברכות סא:) ('שופט' במובן של מושל). אין מודדים בדין של ראש השנה כמה קילו עבירות ומצוות יש לכל אדם, אלא בוחנים את יחסו אל המלכות. מי שכל כולו עבד ד' השלם – הרי הוא צדיק גמור. אותו ש-'יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו' ומגמתו מלחמה בכסא ד' – הוא הרשע הגמור. אך רוב ככל בני האדם הרי הם 'בינוניים' – מצד אחד חפצים לעבוד את ד', ומצד שני גם רוצים 'א ביסלע עוילם הזה', כשהיחס בין השניים משתנה אצל אחד כפי מדרגתו ומקומו.

מעתה מבואר שזו ראשית חובתנו בעשרת הימים הללו, לגמור בדעתנו כי אכן שבים אנו בכל לב אל ד' ומקבלים עול מלכות שמים במלואו, ולהתחיל בהתווית וביישום הדרך ליישם התקדמות למטרה זו, 'לזוז ימינה' בציר המתוח בין 'רשע גמור' ל'צדיק גמור', כך שהגם שנגיע גם לראש שהשנה הבא בדרגת בינוניים, הרי שנהיה בינוני המצוי במקום אחר. על ידי תשובה זו נזכה לכפרה המליאה ביוה"כ וניכנס בע"ה להיכלל באותם אשר "זכו" ו"עשו תשובה" ונִכתב ביוה"כ עם הצדיקים לחיים טובים ולשלום, עד לגילוי והופעת מלכות שמים במלואה בעולם בב"א.