אחת מחוויות הילדות הבלתי נשכחות, הוא אותו רגע מאושר בו זוכה ילד יום ההולדת לשבת על כסא, כשחבריו מרימים ומורידים אותו כמספר שנותיו (ואחד לשנה הבאה...). אולם כבר נהגו ישראל קדושים לחדול מהנהגה זו בגיל מתקדם יותר, וטעם יש בדבר, שכן יחד עם מנין השנים גם סך משקלו של בעל החגיגה גדל, וכך בשלב די מוקדם הענין כבר חדל מלהיות מעשי...

אני מתנצל על הפתיחה הלא שגרתית הנ"ל, אבל אולי יש בהמחשה זו כדי לסייע לנו להבין את גודל המשימה עליה אנו לומדים בפרשתנו.

אהרן הכהן (וי"א שכך גם משה) נדרש להניף כל אחד ואחד מאלפי הלויים[1] ולהורידו, וכל זאת ביום אחד.

ונשאלת השאלה – הכיצד? מי הוא שיוכל לשאת את כל משא העם הזה בידיו?

הרמב"ן בלשונו הזהב בסוף פרשת במדבר רמז בדבריו תשובה לתמיהתנו, וזו לשונו:

ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה - ...ועל דעת הירושלמי הכתוב בפירושי רש"י שהוא נושא אותם, יהיה משא גדול, כי הקטורת שס"ה מנה ומשה רבינו לא פטמה לחצאין, ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד קפ"ג לוגין, ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה. אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו, וכן משה רבינו ואהרן אחיו, וקוי ה' יחליפו כח.

מפשטות דבריו עולה שאכן יעקב (מגולל האבן), אלעזר (נושא השמן והקטורת), אהרן (נושא הלויים) ומשה (כדלקמן) היו בעלי כח זרוע בלתי-רגיל. לא משמע מדבריו שבדרך נס יכלו לשאת את אותם הדברים, אלא שהיו 'חזקים ואמיצים'. אך מין להם כח זה? וכי היו מרימים משקולות שעתיים ביום? שאלה זו פותר הרמב"ן בתשובה הסתומה "וקוי ד' יחליפו כח". ויש לנסות להעמיק להבין דבריו.

אך מעבר לענין הטכני, מתעוררת כאן גם שאלה מהותית – וכי איזה שבח יש בכך? האם יהודי צריך להשתבח בהיותו משורג שרירים ויכול להרים משאות גדולים? וכי זהו יעד ערכי שראוי לחתור אליו, או דבר המראה על תכונה חיובית עליונה כלשהי?

ננצור לרגע את החובה לנסות להשיב על שאלות אלה, ונעבור מענים לענין באותו ענין. שכן למעשה, הרמב"ן בדבריו הקצרים לעיל, חיוה את דעתו בפולמוס מרתק שמצינו בין רבותינו הראשונים:

במסכת נדרים דף לח מונה רבי יוחנן את התנאים לכך שהקב"ה ישרה שכינתו על אדם, ונדמה שהתנאי הפותח הוא המפתיע ביותר:

אמר ר' יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה. גבור, דכתיב: ויפרוש את האהל על המשכן, ואמר מר: משה רבינו פרסו ... אלא מן הדין קרא, דכתיב: ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם, ותניא: הלוחות - ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה.

וצריך ביאור, וכי איזה שבח ואיזה ענין יש בכך שלא תשרה שכינה על האדם עד שיוכל למעשי גבורה נפלאים?

כנראה שמגודל הפליאה לקח לו הרמב"ם דרך חדשה בזה, וכך פסק בהלכות יסודי התורה (פרק ז הלכה א):

מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד...

ושמעתי פעם[2] ליישב את הדברים בצורה נפלאה:

כידוע, בכל אדם גנוזים כוחות טמירים ועצומים, אשר אינם יכולים להתגלות בשגרה. אולם כאשר נקלע האדם למצב מצוקה קיצוני, אזי לפתע מתפרצים אותם הכוחות האדירים הגלומים בו, והוא מוצא עצמו עושה לפתע מעשים שאין בכחו של בן אנוש רגיל לעשותם.

והנה כבר נודעו בשערים דבריו היסודיים של ריה"ל כפי ששמם בפי החבר (ספר הכוזרי מאמר ג אות ה):

החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר: "ומושל ברוחו מלוכד עיר". ...ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזכרון, ואחר כן הכח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל. ולא עזב אחד מאלו הכחות והאיברים שירבה במה שהוא מיוחד בו ויפחית הנשארים. וכאשר עשה צרכי כל אחד מהם ונתן לטבעיים מה שיספיק להם מהמנוחה והשנה, ולחיוניים מה שיספיק להם מהקיצה והתנועה במעשה העולם, אז יקרא אל עדתו כמושל הנשמע שקורא אל חילו השומע לעזור לו, להדבק במדרגה שהיא למעלה ממנה, ר"ל המדרגה האלהית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית.

על פי דבריו אלו נוכל לבאר, שאותם חסידים עליונים אשר זכו להשתלם בכל מיני שלמויות הגיעו לדרגת ממשלה כזו בגופם, שמשלו כרצונם אף באותן הכוחות שאין אדם רגיל יכול לשלוט בהם ולהחליט מתי וכיצד להוציאם אל הפועל. ובכוחות אלה השתמשו בבואם לקיים רצון הבורא.

בדרך זו מובן מנין לאהרן כוחותיו הנשגבים בהניפו את הלויים אל על.

ולאורה של הבנה זו התבהרו שני העניינים המוקשים הנ"ל, שכן מעתה ברור מה רב השבח ומה רבה המעלה באותם קוי ד', אשר בלא כל אימוני גוף מתמידים ומפרכים, בבואם לעשות רצון ד' "יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" (ישעיהו מ, לא), ולא בדרך נס אלא מכח מעלתם.

ומעתה ניתן גם ליישב את דברי הרמב"ם. פשוט היה להרמב"ם שאין רבי יוחנן דורש מכל הרוצה להינבא לבלות את מרבית ימיו ולילותיו בחדר הכושר, אלא כוונת הגמרא שיהיה גבור כזה המושל בצורה כה מוחלטת על כל כוחותיו עד שמתוך כך ממילא יוכל אף לעשות כמעשה משה רבינו.

יהי רצון שנזכה גם אנו להיות מאותם המושלים השלמים, ושיהיו כל חושינו וכוחותינו משועבדים לעבודתו יתברך.

(פורסם באשכולות 381 # בהעלותך תשע"ו)