מיוחדת היא פרשת מחלוקת קרח ועדתו בין פרשיות ה"חטא ועונשו" של בני ישראל במדבר. לכאורה אין כאן שום עבירה – חוץ מעבירה אחת – שנעשתה בעצת משה – הקטרת הקטורת.

קרח מתקומם ומקומם את שבטו כנגד משה ומצרף אף את דתן ואבירם, השכנים משבט ראובן, ועוד חשובים מעם. על מה ולמה? בפיהם טענה – למה אתה דואג רק למקורבים שלך. כולם קדושים ושוים, דמוקרטיה. אין זה רצון ה' אלא רצונותיך בלבד. משה שומע ונופל על פניו. מתנגד? מסכים? לא לגמרי ברור, אבל יש לו הצעה. נעשה בחירות! מי הבוחרים? פה אחד – הקב"ה בלבד.

על כל פנים, משה איננו רוצה להחזיק במחלוקת ופונה אליהם בלשון רכה. שמעו בני לוי.  והם מקשיבים. לא עונים. הוא ממשיך אל דתן ואבירם, האופוזיציה משכבר הימים למשה עצמו – והם מסרבים אפילו להתייצב לפניו. לא נעלה. לא תצליח לשחד אותנו ולעוור את עינינו עם כבוד כזה. לא נסכים לקבל אף כסא בממשלה שלך ובודאי שלא נתפתה לכבוד שהשפלת את עצמך ופנית אתה אלינו. ומוסיפים הוכחה לדבריהם: הרי הוצאת אותנו מארץ "זבת חלב ודבש" (???) - למות במדבר! ואת ההבטחות שלך אנו רואים שאתה לא מקיים. ועכשיו שכולם כבר יודעים ש"משה מת ויהושע מכניס" אתה רוצה לתפוס את הכסא לארבעים שנה! חוגג על הגב שלנו! ועוד אתה מוציא לנו את העיניים, ומספר לנו על מצוות התלויות בארץ אחרי שידוע שגם אנחנו לא נזכה כלל לראותה! אכזרי!

ויחר משה! והא פונה לקב"ה ומתפלל אל תקבל את מנחתם! לא כיחידים ולא כחלק מציבור! אני דיקטטור?! אני חי על חשבונם?! כאשר הייתי צריך להוציא אותם ממצרים, לא רק שהדלק היה עליי – לקחתי את החמור שלי! לא ביקשתי דבר! ואפילו על ההלשנה שלהם על אותו מצרי שחיסלתי, שכחתי וסלחתי! כמה עוד אפשר?

בחירות. בפתח אוהל מועד מאתים וחמישים מקריבי הקטורת.  קורח דואג להתסיס את כל העדה על משה. "אני דואג לכולכם!", משכנע אותם.

"וירא כבוד ה'" – ואומר: "כליון אביא על כל העדה!" משה ואהרון נופלים ומתפללים קורח חטא וכולם יחטפו?! –לא, רק החוטאים. הפרדו רק מהם.

משה נותן נאום פתיחה. מוות יהיה כאן בטוח. רציתם בכורה? קיבלתם! בכורה עולמית -  האדמה פותחת פיה ובולעת את דתן ואבירם על רכושם ועוד, חיים. יוצאת אש, ממש כמו אצל נדב ואביהו ושורפת את קורח וכל עדתו מקריבי הקטורת. עד כאן ממש בפשט (כמובן, שעל פי מפרשים ראשונים ואחרונים. וכן ההמשך).

ויש להבין את הנהגת משה רבינו ע"ה. בחטא העגל, בחטאם של המרגלים – סובל ומייצג. אבל פתאום נוגעים בכסא שלו –כועס! לא מתאים לו בכלל!

ואם שמים לב, למשה לא מפריע כלל טענת קרח. הכל משתבש – רק אחרי החוצפה של דתן ואבירם:

"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה: >  וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד..."  ומהי פשר טענתו: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם"?

ראשית כל, יש לציין שמשה כלל לא כעס, כדברי רש"י וכדיוק הנצי"ב, שלא כתוב 'ויחר אף'. אלא רק 'ויחר' – נצטער. על מה יש להצטער? דתן ואבירם הכל כך ידועים לנו לשמצה הגדישו את סאתם. אבל עד עכשיו או שפגעו במשה בתור אדם פשוט (או בן מלוכה) או שחטאו כלפי הקב"ה כיחידים במעשה המן. עכשיו הם מנסים לעשות פגיעה לדורות.

בטענותיהם – הם רוצים לנתק בין משה המנהיג לבין שולחו בורא העולם. אין זה כי אם ביטול ועקירה של כל התורה כולה ח"ו. על דבר כזה אין שום סליחה או מחילה. זה כבר עסק כללי של עם ישראל. וכמו שמשה עומד איתן בעגל ומרסקו – כך גם כאן.

שום נגיעה אישית אין כאן – ראינו את גדלותו של משה ועמידתו בכל ההשמצות האישיות שיצאו נגדו – אפילו מאחיו, בשרו ממש, ועד ללחישות הצורמות החושדות אותו באשת איש.

ובתגובה לטענותיהם, משה לא פונה אל עם ישראל ומנסה לשכנעם בצדקותו. אלא אל ה'. כמו קנאי שצריך לברר האם קנאותו נובעת מקנאת ה' צב-אות טהורה או שמא יש כאן איזו נגיעה אישית כלשהי שהיא מהוה חוצץ מוחלט מבירור האמת האלוקית במעשיו.

הפעם לא היה להם מקום לטעות. שום שררה לא הטלתי עליהם, שום כעס אישי לא הצטבר בהם עלי. חטאם - פגיעה בעליונים, במלכות שמים – הארץ תנקום את הנקמה. ("שתו בשמים פיהם – ולשונם תהלך בארץ...). אבל יתכן שאפילו רשע כזה, הקב"ה יאריך לו אף, לכן מקדים ואומר את תקבל מנחתם, עניים שכמותם.

ולמעשה משה מנהל בו זמנית שתי מערכות שונות. בפרשת עקב, מזכיר משה לבני ישראל את המופתים שנעשו להם במדבר וביניהם:

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל:

איפה קרח? בלעה אותו האדמה או שמא שלא?

התשובה בפשטות שהבריאה החדשה שנבראה - רק לצורך אותה כפירה בתורת ישראל. ואת הלקח הזה יש לזכור לדורות. לצורך קרח ועדתו, "שבסך הכל" עברו על לאו של הקטורת, היתה מספיקה אש מאת ה'. ומדוע ישנו יחס שונה? אמנם מחלוקת קורח לא היתה לשם שמים, אבל ידוע שיתכן שתוכן דבריו היו אמיתיים ונכונים ואכן מצא להם אסמכתא במעשי שמואל הנביא שהיה מצאצאיו - "שחיטה כשרה בזר" טען בפני עלי הכהן. והפגם היה באופן הבאת הדברים – 'מחלוקת'.

לעומתם, דתן ואבירם - דינם להימחק מעל פני האדמה. לזה אין מקום. הם חצו את הגבול.

ולכאורה ישנו פרט נוסף בטענת דתן ואבירם. "עוד לא הגענו אל המנוחה והנחלה!" העיני האנשים האלה תנקר? –כנראה שמאוחר מדי לנקר להם את העיניים... האם הם נרדמו בזמן מכות מצרים? כבר שכחו את כל הניסים והמופתים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני? אפילו את גלות מצרים הם זוכרים כחלב ודבש! כפיות טובה אדירה. כנראה שהם באמת עיוורים, וממש במידה כנגד מידה נטמן ראשם בחול...

"ממקומך מלכנו תופיע". שמעתי פעם מהרב סתו שליט"א – שהגאולה תהיה כפי רצון הקב"ה בדרך שלו ובקצב שהוא יקבע (ובתפילה ל"אחישנה"...).

אז נכון, עדיין לא הוקם בית המקדש ולא חודשה מלכות התורה, מלכות בית דוד, בארץ. אך למרות כל הקשיים והניסיונות הרבים, הלא רואים בחוש שהתהליך כבר החל! "גאולה" היא התהליך, המעבר ממצב למצב. וברוך ה', כבר יצאנו ממצרים. התחיל המסע.

(פורסם באשכולות # קרח תשס"ח)