מה יותר חשוב: ללמוד תורה או לקיים אותה? יש לשער שכולם כאן יסכימו ש"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (אבות פ"א מי"ז), וברור שקיום התורה חשוב יותר מלימודה. גדולת התלמוד נובעת, כידוע, בשל היותו מביא את האדם לידי מעשה.

אבל מסתבר שמחוץ לבית המדרש לא כולם סוברים כך. צא ולמד, כמה אנשים אוהבים לעסוק בתורה, לשמוע שיעורים מרתקים או ללמוד בעצמם, אך יחד עם זאת אינם מרגישים מחויבות לשמירת פרטי ההלכה. הם לא עוברים חלילה בשאט-נפש על ההלכה, אלא סתם כך אינם רואים בה משהו מחייב. אם תשאל אותם על דתיותם, הם יגדירו עצמם כדתיים מאד, אף שלמעשה אינם מדקדקים בשמירת ההלכה, ופעמים רבות אף עוברים בפועל על דברים שהם גופי תורה.

כאמור, לא ברשיעי עסקינן, אלא בבעלי אג'נדה ותפיסת עולם מוצקה, הגורסת שהקפדה יתירה על 'דקויות הלכתיות' אינה היהדות בתפארתה, והיא אף מקטינה לדעתם את רוחה הגדול של התורה.

הרב קוק זצ"ל סובר שזו הייתה השקפת העולם של המינים בתקופת חז"ל. בגמרא (ברכות יב ע"א) מובא שחכמי ישראל רצו לקבוע אמירת עשרת הדברות בכל יום, אך ביטלו זאת מפני "תרעומת המינים". איזה נזק רוחני עלול להיווצר מקריאה יומיומית של עשרת הדברות? מה היא אותה "תרעומת המינים", שממנה חששו חז"ל?

מסביר הרב (עין אי"ה, ברכות א, קסב):

המינים טועים באומרם שהתכלית הוא רוח התורה, דהיינו הדעות האמיתיות שלה והמידות הטובות. ועל פי זה יעשו הבדל בין דברים עיקריים לדעתם המיוסדים בדעות, לשאר מעשים ומצוות.

המינים האמינו מאד ברוח התורה, בדעותיה האמיתיות, ובמידות הטובות שאליהם היא מדריכה. משום כך סברו שיש להשקיע ולהתמסר למצוות העיקריות של התורה, שמכַוונות לאותה רוח גדולה ודעה רחבה של התורה. אבל אין צורך להידרש למצוות ה'קטנות' וה'צדדיות', שאינן מבטאות אידיאות עליונות. להבנתם, אין בכלל מה להשוות בין מצוות יסודיות כמו "זכור את יום השבת" ו"לא תרצח", לבין מצוות 'זניחות' כמו נטילת לולב ו"לקט קצירך לא תלקט".

מטעם זה הם ראו עניין גדול לקרוא בכל יום דווקא את עשרת הדברות. לשים במרכז החיים את יסודותיה העיקריים של רוח התורה, מבלי להתעסק הרבה בשאר תר"ג מצוותיה.

ומזה חששו חכמינו ז"ל:

אבל טעותם גדולה, בזה שהם חושבים שהדעות כבר הם תכלית האחרון. אבל אין תכלית השלמות האנושי נגמר באמת כי אם כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו על פי אותן הדעות והמידות הטובות שבתורה. ועל זה צריך כל המעשים התוריים כולם, שהם מרגילים את העם כולו בדרך החיים.

חכמי ישראל מעריכים גם הם, כמובן, את רוח התורה ודעותיה, אבל הם סוברים שאין זה מספיק להגות ולהאמין בערכי התורה. התכלית האחרונה, והמטרה הסופית היא: לחיות חיי תורה. להופיע את האידיאות-היותר-עליונות של הוד-תפארת-תורת-אלוקים-אמת להתממש בפועל בחיי המעשה. והדרך לזה הוא דקדוק ההלכה ומצוותיה. לא רק עשר הדברות, אלא כל המעשים התוריים כולם. כי:

בביטול חלק קטן מן התורה בפועל, יישארו הדעות בפני עצמם, והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו, ותִבטל חלילה תכלית התורה בכללה.

מדוע? למה בעצם אין זה מספיק לעסוק בהלכות דעות, ולהגות רק בפילוסופיה של היהדות? הרב זצ"ל מבאר שכך היא דרכו של אדם. כשהוא עוסק בתיאוריה בלבד, ולא מממש אותה במציאות, סופה להישחק במשך הזמן:

והמינים הם שמתרעמים על המצוות המעשיות, שנראים לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים, ובהיות המעשים הפרטיים בלתי מוגדרים על פי תורת ד', לא יוכלו הדעות לפעול פעולתם כלל, ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החופשי, שהוא היפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהם.

הרצון האנושי החופשי מושך את האדם גם לדברים שמנוגדים לרוח התורה. אם לא יהיו לו כללֵי התנהגות ברורים ומחייבים, מוגדרים ומדוקדקים – אט אט עלולות פעולותיו המעשיות להימשך אחר טבעו הנמוך, וכל האידיאליים הגבוהים יתמוססו מכורח המציאות. לכן הוא צריך מסגרת, שתשמור ותאבטח את נצחיות הדעות הטהורות.

יסוד זה נתמך בדברי ישעיה הנביא (נט, כא): "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה', רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, אָמַר ה', מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". ומבאר הרב קוק:

"רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ" - על דבר העניינים הכלליים, שהם כערך רוח התורה. "וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ" - הם כל המעשים הפרטיים. כשהם בפרטם "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ", דהיינו הפרטים שצריך לשננם בפה, שאין הלב זוכרם מעצמו בטבע... אז "מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" יתקיימו, ברית עולם.

נצחיות הופעת רוח התורה תלויה אם כן בשמירת מצוות התורה ודקדוק בפרטי הלכותיה. כי "הדעות הטהורות - ...לא יתקיים דבר מהם, כי אם בשומרי תורה".