''ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ''. ''ושמרתם את בריתי'' (שמות יט', ה') מורה על שמירת תרי''ג מצוות וכמובא במדרש- ''ושמרתם את בריתי זו היא כלל כל התורה, כדכתיב- ויקח ספר הברית''. וא''כ נשאלת השאלה: מה משמעות ההקדמה של: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי", מדוע יש צורך בהתחיבות מוקדמת לקבל את כל דברי התורה, אם בלאו הכי בא אח"כ הציווי על שמירת תרי"ג מצוות?

במסכת נדרים בסו"פ ארבעה נדרים  (דף לב.)

"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר. מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגרייא בת"ח שנאמר: 'וירק את חניכיו ילידי ביתו' ".

כידוע, מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה, ואם כן מדוע שיעבוד מצרים מהווה תיקון לאנגרייא שעשה אברהם אבינו בתלמידי חכמים?

ונראה להסביר (וכמובן עלינו להקדים את הידוע, שאין אנו ראויים להסביר ולפרש את מעשיהם של האבות הקדושים, ורק אחר שאמרו חז"ל שהאנגרייא שנעשתה בתלמידי חכמים היה בה מן פגם, שומה עלינו לנסות ולהבין הדבר), ביטול בית המדרש שנגרם במלחמת אברהם אבינו עם ארבעת המלכים אף שהיה זה לצורך הצלת שבויים, ואף שהיתה זו מלחמה בה עשה הקב"ה ניסים גדולים לאברהם, אף על פי כן היה בזה חסרון דק של העברת עול תורה, כיון שניתן היה לעשות זאת ע"י אנשים אחרים, מבלי לגרום ביטול תורה לבית המדרש היחיד באותה תקופה ומכיון שמעשה אבות סימן לבנים היה צורך שהסטיה הקלה הזו בקבלת עול תורה תתוקן לפני מתן תורה. כיון שקבלת התורה בצורה מושלמת, מותנת בהתבטלות לרצון ה' יתברך וקבלת עול בצורה מוחלטת. ולכן נגזר על אבותינו שירדו למצרים וישתעבדו שם, ויתרגלו לבטל רצונותיהם, בטול מוחלט, ביטול של עבד כלפי אדונו. ורק אחר שהפכה תכונה זו להיות מתכונות הנפש של בני ישראל, נעשו מוכשרים לקבל התורה- "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". (כעין ראיה לכך מצינו במסכת שבת דף נד':- "ואין העגל יוצא בגימון. מאי עגל בגימון? אמר רב הונא - בר נירא". רש"י- "עול קטן שמניחים לעגל בצוארו שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל"). וחשיבות גדולה יש לקבלת עול עבדות כיון שמי שזוכה לחוש עצמו עבד ה', לא במהרה הוא חוטא. וכדברי רבינו יונה בשע"ת שער א' אות ו' - "כי אם אמר יאמר העבד לרבו, כל אשר תאמר אלי אעשה, זולתי דבר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה".

ועפ"ז נוכל להבין מדוע בתחילת ציווי הקב"ה על תרי"ג המצוות נאמר- "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי". כי כאן, נדרשו ישראל להתחייבות מוקדמת לקיום מצוות בשלמות ואמנם, בהקדימם  נעשה לנשמע הוכיחו שהשיגו את התכונה הנדרשת כתנאי לקבלת התורה.

אך אחר כל זאת נשאלת ביתר עוז השאלה, לשם מה היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית הרי כבר קיבלו עליהם עול מלכות שמים? ונראה להסביר זאת ע"פ הרמב"ן במסכת שבת (דף קנג':)- העומד על ההבדל בין חורש בבהמה בשבת, לבין מחמר אחר הבהמה. (היינו, בהמה טעונה משא העומדת ברשות היחיד, וגער בה אדם, ומכח גערתו הלכה הבהמה והוציאה משאה שעליה לרשות הרבים. והלכה היא שאסור לעשות זאת בשבת. אך האדם העושה, הגוער בבהמה, איננו חייב סקילה כמו החורש בבהמה), ואומר הרמב"ן: "מפני שהחורש בבהמה, הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת. כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה. ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן. ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה, אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר".

כלומר, שבמחמר אמנם הבהמה עושה רצון בעליה, אך אף על פי כן אין היא כפופה לו כל כולה, אלא פעולתה נובעת משילוב רצון עצמי שלה עם דחיפה מצד האדם. מה שאין כן בחרישה, שם הבהמה כפופה לגמרי לאדם וכל פעולותיה נובעות ממעשה ורצון האדם. וזו הסיבה מדוע "כפה עליהם הר כגיגית", כדי שהעבדות תהיה כה מוחלטת שאף הכניסה לעול תורה ומצוות לא תהיה ברצונו של העבד, אלא מכח שלטונו של האדון עליו.

ובכך זכו ישראל להתבטלות מוחלטת, המאפשרת להם לקבל תורה בצורה מושלמת.

(פורסם בענבי הכרם # פרשת יתרו)