מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל הוא בעיניי ובעיני רבים אחד מגדולי הדור. אבל שלא כמו רוב גדולי הדור המפורסמים, גדלותו לא התמקדה בחידושי תורה מרובים ומחודדים, וגם לא בפסיקות הלכתיות מחודשות, אלא במסירות נפש למען הדור. ויותר ממה שהשקיע בחיזוק תלמידי הישיבה, חשוב היה לו לרומם את צעירי הצאן, חניכי תנועת בני עקיבא וחבריהם.

מו"ר זצ"ל לא ראה פחיתות כבוד למסור שיעורים לחניכים שובבים ומיוזעים, לשבת בוועידות בני עקיבא, ולהתעסק ב'זוטות' של בני נוער. הוא גם לא לבש בגדי רבנות-מלכות מכובדים, אלא הסתפק ב'פְליז' חורפי של ג'וז'ף קאופמן, ונימק זאת בכך שהוא רוצה חיבור אל הנוער.

נראה שהרב דרוקמן זצ"ל למד עיקרון זה (גם) מפסוקי פרשת השבוע (שמות ג, ז-ח):

וַיֹּאמֶר ה', רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם, וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא...

רבותינו מפרשים שכאן הראה הקב"ה אות ומופת, שיש למסור את הנפש עבור הצלת ישראל, בגשמיות וברוחניות, גם כאשר האדם 'יורד' ממדרגתו האישית. הקב"ה בעצמו 'השפיל' את שכינתו, 'ירד' ממקום גדולתו, כדי להציל את ישראל ולהעלותם ממדרגתם. כך מתבטא בעניין רבינו חיים בן עטר (אור החיים, שם): 

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ וּלְהַעֲלֹתוֹ וגו'. טעם אומרו "וָאֵרֵד", כי לפי ערך גדולת א-ל עליון אינו מכבודו לעשות כל הנעשה, שיבואו דבריו לאדם נבל כפרעה ולומר אליו דברים משמו... לזה אמר ה' "וָאֵרֵד" - הסכים על מיעוט כבודו, כביכול, לצד הצלת ישראל, כאומרו "לְהַצִּילוֹ".

רבי יששכר שלמה טייכטל זצ"ל הי"ד, מחבר ספר 'אם הבנים שמחה', היטיב לבטא את המסר הנלמד מכאן לגדולי התורה ומחנכי הדור (משנה שכיר, פרשת פינחס):

והנה בוודאי נוח לתלמיד חכם להתחבר עם תלמיד חכם חבירו, שהוא דומה בדומה לו, אף אם אחד גדול מחבירו מכל מקום הם שניהם דומין בהשגת התורה. מה שאין כן תלמיד חכם עִם עַם הארץ קשה להתאחד, כי גבה טורא ביניהם (=הר גבוה עומד ביניהם). על כן לעיר מלאה חכמים וסופרים - נוח לו לתלמיד חכם לקבל עליו התנהגותם להיות להם למנהל, אבל להיות ראש ומנהל להמון-עם לזה קשה לו מאד, כי אין יכול להוריד עצמו אליהם. 

     ובאמת יותר עיקר הוא לטפל עצמו עמם, ועם הבנים הקטנים אשר עודם עומדים מרחוק מהשגת התורה, יותר מהתלמידי חכמים. כי הם כבר נתקרבו לתורה, וימצאו מעצמם נתיב התורה והיראה אם יחפשו אותה מִסְפרים. אבל אלו הבנים קטנים, וגם ההמון אשר לא ידעו ספר, מאין ידעו את השם?! על כן מצווה וחובה כפולה הוא על המנהיג לטפל עצמו בם, להמשיכם לתורה.

     וכן מצינו בקב"ה, בשעה שנגלה עלינו בסיני כתיב (שמות יט, כ): "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי", היינו שירד ממדרגתו הגבוהה אל מדרגתנו הנמוכה... לרמז דצריך לשבור מדרגתו ולהשפיל עצמו למדרגת העם, כמו שעשה הקב"ה, ומדעת קונו יש בו.

מו"ר זצ"ל השקיע את כוחות גופו ונפשו גם על חיבוב ארץ ישראל, ועל בניינה ושלימותה. ובאמת, שגם עניין זה נלמד מהפסוק המוזכר (שמות ג, ח):

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

וכבר האריכו מפרשי המקרא וגדולי הדורות לברר מדוע הוצרך הקב"ה להדגיש לישראל שהוא מעלה אותם אל ארץ טובה ורחבה, הלא לכאורה די להם בעצם היציאה ממצרים. וביארו שכאן לימד הקב"ה שמקום הפריחה הרוחנית של ישראל אינו אלא בארץ ישראל.

כך כתב, למשל, רבינו בחיי בן אשר, תלמידו של הרשב"א:

מה צריך להאריך הכתוב כל כך בשבח העצים והאבנים? ועוד, סיפור השבח במקום הזה למה, כי העם אשר... הוא מיוסר בייסורין ביד אדונים קשה, הלא די לו שמחה וששון שיבשרו אותו בגאולה, ואפילו על מנת לצאת אל ארץ תלאובות? 

     אבל העניין, כי כל השבחים הללו - על שם התורה נאמרו. " אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה" - ארץ של טובה ושל רחבה; "טוֹבָה" – שנאמר (משלי ד, ב): "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ", 
"רְחָבָה" – שנאמר (תהלים קיט, צו): "רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד", וכתיב (איוב יא, ט): ""וּרְחָבָה מִנִּי יָם"; "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – שנאמר (שיר השירים ד, יא): "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ"... ששם עיקר התורה הזאת... וכן דרשו רז"ל: "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב" (בראשית ב, יב) - אין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל.

וכן כתב רבי משה אלשיך (שמות ג, ח):

ארץ ישראל היא טובה לבוא בה הקדוּשה, דרך צינורותיה הקדושים בדרך רחבה, כי שם שער השמים, וזהו: "טוֹבָה וּרְחָבָה".

וכן הם דברי הנצי"ב מוואלוז'ין (העמק דבר שם):

"וּלְהַעֲלֹתוֹ" וגו'. ואחר כך יעלה לארץ טובה ורחבה, ושם יהיו עשירים בדעת וגבהוּת הנפש. 

זהו השילוב המנצח: עם ישראל, בארץ ישראל, על פי תורת ישראל. או בלשון הרצי"ה זצ"ל: "תחיית האומה, בארצה, על פי תורתה". 

שלושת עמודי-עולם אלו היו תמצית חייו המאירים של מו"ר הרב חיים מאיר דרוקמן זצ"ל, ועליהם מסר את כל כוחותיו הגופניים והנפשיים. תפקידנו כעת הוא להמשיך במשימה, להרביץ תורה לעדרים: לרדת אל העם – להצילו בגשמיות ולהעלותו ברוחניות. יהי רצון שנצליח במשימה!