מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי קשה מאד עם מאמר חז"ל המפורסם על המלאכים שלא אמרו שירה כל הלילה (סנהדרין לט ע"ב):

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה"? - באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להן הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה לפניי?!".

למה לא לומר שירה?!

המדרש הזה היה תמוה בעיני, ולמען האמת אפילו קצת מעצבן. מה זאת אומרת?! הנאצים המצריים הארורים, ששִעבדו אותנו מאות שנים, שהעבידו אותנו בעבודת פרך, שטבחו באכזריות את התינוקות שלנו – סוף סוף הם טובעים בים, אז לא ברור שצריך לומר על כך שירה?!

הציץ אליעזר (חלק כב, סימן לה) היטיב ממני לבטא את התמיהה:

וייפלא הדבר: וכי יש עוד מה להצטער ולמנוע משום כך לומר שירה על רשעים כאלה - שעבדו אתנו עבודת פרך, ושִעבדו את גופנו ואת נשמתנו, והשקיעו אותנו בתוך מ"ט שערי טומאה, ואת בנינו נִגרו דמם כמים שיקעו אותם בין לִבני הבניינים - על אובדן של ארורים כאלה יש עוד להצטער?!

ואוסיף: הלא לימדונו רבותינו, שדוד המלך ע"ה לא אמר הלל אלא על מפלתם של רשעים (ברכות ט ע"ב):

אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאה ושלוש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר (תהלים קד): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָהּ".

וגדולה מכך: הלא באמת על זה בדיוק נאמרה שירת הים: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם... אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". עם-ישראל רואה את רודפיו ומעניו טובעים ומתים בים, ומיד פורצת מפיהם שירה מרוממת, שאנו שרים אותה מדי בוקר עד היום הזה.

וחז"ל למדו מכך הדרכה לדורות (מדרש תהלים, מזמור ד, יג):

"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת". זהו שאמר הכתוב (משלי יא, י): "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים - רִנָּה". מה כתיב למעלה מן העניין? "קוּמָה ה', הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי, כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי, שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ (תהלים ג, ח), ועכשיו אנו מנגנין לפני הקב"ה כשיאבדו הרשעים. וכן אתה מוצא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה", מיד "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה". מהו "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר"? - לאמר לדורות.

בצר לי פניתי לחפש הסברים אצל גדולי רבותינו, אך לצערי אף הסבר לא השקיט את רוחי ונפשי.

הלילה או מחר?

כיוון אחד שהלכו בו הפרשנים, הוא, לחלק בין הלילה ושעת הטביעה, לבין היום שלמחרת:

התורה תמימה (שמות, יד, הערה ט) ביאר שדווקא באותו הלילה, בשעת הטביעה ממש, אז אין לומר שירה, אבל למחרת צריך לומר שירה. כך הסביר גם הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ו או"ח מא, ו) בשם החיד"א (ראש דוד, בשלח), שרק בעידנא דריתחא, באותה שעה שהרשעים נידונים, אין לומר שירה, אבל אחר שנגמר הדין ונגלה הנס מותר לומר שירה.

חילוק מעין זה הביאו בחידושי השפת אמת (ברכות י ע"א) ובחידושי הצל"ח (ברכות ט ע"ב) בשם הזוה"ק (נח סא ע"ב). לדבריהם, עד שלא 'התמלאה סאתם' של המצריים, עדיין אין הקב"ה שמח במפלתם ואין לומר שירה והלל, ורק אחר ש'התמלאה סאתם' – רשאים וצריכים אנו לשיר ולהלל.

אבל ההסבר הזה קשה בעיני, כי מדוע יש לשמוח רק לאחר השמדת הנאצים-החאמסניקים-המצריים, והלא שמחה היא לנו ולעולם כבר בעת השמדתם וטביעתם. וגם דברי הזוה"ק תמוהים לכאורה מצד הפשט, וכי עד אמצע הלילה טרם התמלאה סאתם של המצרים, ורק בבוקר התמלאה. איזו רשעות נוספה בם במהלך הלילה, שגרם למילוי סאתם? ובכלל, האם מה שעשה לנו במשך כל שנות השעבוד עדיין אינו ממלא את סאתם?!

הקב"ה או אנחנו?

כיוון אחר שדרכו בו רבותינו, הוא, לחלק בין הנהגת הקב"ה והמלאכים להנהגת עם-ישראל. חילוק זה מבוסס על דברי הגמרא (סנהדרין לט ע"א; מגילה י ע"ב):

אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש [במפלתם של רשעים], אבל אחרים משיש.

וכך ביאר הערוך לנר (סנהדרין שם): "לא קאמר [אלא] רק שרינה הוא בעולם, ולא לפני הקב"ה... דרק הוא לא שש אבל אחרים משיש, ואם כן רצון הקב"ה הוא לשמוח במפלתן של רשעים". כלומר, ה' רוצה שאנו נשמח, אף שהוא עצמו לא שמח.

כך הסביר גם הרב מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן כ):

הרי בתורה מלא שירה כים על מפלת מצרים - אז ישיר משה ובני ישראל, ודבורה וברק על מפלתן של עכו"ם, וכל התורה מלאה בשירים על מפלת שונאי ישראל, ועושים יו"ט כפורים, ופורים על מפלת המן ועוד ועוד... העולם שש באבדן של רשעים, והעיר שושן צהלה ושמחה על מפלת הרשעים...

     אלא... מבואר החילוק הנ"ל דבאבוד רשעים רנה - לבני אדם, אבל בשמים - ורחמיו על כל מעשיו.

אך באמת גם הסבר זה, אף שמצאנוהו בדברי חז"ל, אינו מתיישב על לבי כראוי. מדוע לחלק בין שמחת ה' לשמחת בני אדם?! ממה נפשך: אם זהו דבר טוב לַעולם – אז גם הקב"ה צריך לשמוח, ואם אין זה טוב וראוי בעיני ה' – אז גם לנו אין לשמוח. אנו עושים רצוננו כרצונו, ושמחים בשמחתו. אין הנפש מתיישבת בחלוקה זו, שאנו צריכים לשמוח במפלת הרשעים, אף שהקב"ה אינו שמח בכך.

ידידיי טבועים בים

לאחר עיון רב מצאתי מרגליות יקרות, שמשנות את כל המדרש מן הקצה אל הקצה. ותחילה אקדים תמיהה על הביטוי: "מעשה ידי טובעים בים" (וכבר קדמני בזה הציץ אליעזר, שם): וכי ראוי לקרוא למצרים האכזריים הללו בביטוי החביב: "מעשה ידי"?! כולנו מכירים את המשנה בפרק חלק (סנהדרין פ"י מ"א): כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו ס, כא): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר". ומבואר ש"מעשה ידי" הוא כינוי לעם ישראל הצדיקים, ואיך ייתכן שהמדרש יכנה בשם זה את הגדולים שבאויבי ישראל?!

אלא שבאמת, מבואר במדרשים מקבילים, שביטוי זה נאמר על עם ישראל, ולא על המצרים. רמז ראשון לזה ניתן למצוא במדרש תהלים (מזמור עו):

אמר רבי יהודה בר' אלעאי: בשעה שהיו ישראל עומדים על הים, היו עומדים ומדיינים זה עם זה. זה אומר: אני ארד תחלה לים, וזה אומר: אני ארד תחלה, מתוך כך קפץ נחשון בן עמינדב לתוך גלי הים וירד עליו... אמר הקב"ה למשה: ידידיי הם טבועים בים, ואתה עומד להתפלל...

מדרש זה מובא גם בתלמוד הבבלי (סוטה לז ע"א), ושם הנוסח: "ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני?!".

מבואר, שמה שהיה 'קשה' לקב"ה הוא שידידיו, כלומר עם ישראל, טבועים/טובעים בים, וזה אינו זמן מתאים להאריך בתפילה. ולפי זה יש לומר גם, שהטעם שהקב"ה מנע את המלאכים מלשיר את שירתם הקבועה, אינו מפני שהמצרים הרשעים מקבלים את עונשם, אלא מפני שבני ישראל – מעשה ידיו להתפאר - נתונים בצרה, בעומק הים, ובשעה קשה זו אין הקב"ה מעוניין לשמוע שירה.

ובפירוש מתואר כך בפרקי דרבי אליעזר (פרק מב):

רבן גמליאל אומר: המצרים רדפו עד ים סוף, והיו ישראל בין המצרים ובין הים, הים לפניהם והאויב אחריהם, וראו ישראל את המצרים ונתייראו הרבה מאד... וראה משה בצרתן של ישראל ועמד להתפלל עליהם... וראו העליונים בצרתן של ישראל כל הלילה, ולא נתנו שבח והודיה ליוצרם.

כעת נחה דעתי. אכן, גם הקב"ה וגם עם-ישראל שמחים מאד במפלתם של הרשעים, בין בשעת טביעתם ממש, ובוודאי לאחר מעשה. וראוי לומר על כך שירה והלל. הזמן שאינו ראוי לשירה, הוא הזמן שעם ישראל נתונים בצרה ובשביה. זה זמן שהקב"ה אינו שמח. אין 'לבו' פנוי לתפילות ולשירות ותשבחות. כביכול הוא מודאג מצרתם של ישראל, כי "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", ו"עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". רק לאחר שעם ישראל יינצל מן הצרה, יהיה הקב"ה פנוי להקשיב לשירת המלאכים, ולשירת ההודיה של ישראל.

כולם שירה לך ישירו

ימים אלו, שבהם חיילינו נלחמים בעוז רוח ובגבורה, ובעת שהשבויים והחטופים שלנו סובלים במנהרות הטרור, הם ימים קשים לישראל ולה'. ידידיו ומעשי ידיו טבועים בים המלחמה. בימים אלו, ככל הנראה, אין המלאכים שרים לפני הקב"ה.

ממתינים אנו בתקווה ובתפילה, לימים של תשועה. בהם נתאגד יחד: מלאכים המוני מעלה, עִם עַם-ישראל קבוצי מטה, ויחד כולנו נשיר ונהלל לפני הקב"ה - על מפלת הרשעים, ועל תשועתם ותקומתם של ישראל.