אין ''ויהי'' אלא לשון צער, וכבר תמהו המפרשים, איזה צער יש כאן?

על הפסוק "וינצלו את מצרים" אומר המדרש: "חד אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים, וחד אמר עשאוה כמצודה שאין בה דגן". בשלמא מצולה שאין בה דגים, מובנת הכוונה, שיתרון המצולה ומעלת עניינה הוא בדגים שלה. אך מצודה שאין בה דגן, לא מובנת כל כך כוונת המדרש. לכאורה הדימוי המתאים הוא מצודה שאין בה ניצוד, שמעלת המצודה ויתרונה כשהציד והטרף נאחזו בה. כל עניין הדגן במצודה ובמלכודת הוא סה"כ פיתיון!

ומסביר רבי יעקב, המגיד מדובנא, במשל לאיש כפרי אחד נדיב ושוע נתן בנו אל עיר הקרובה למלמד אחד, ודיבר עמו כי ישלח מביתו פרנסת בנו מכל טוב, ויושיט כל זאת אל בית המלמד ההוא, ואשתו של המלמד תשתדל בתיקוני המאכלים כמשפט. ויהי הבן ההוא בבית המלמד בעיר ואביו שלח לו כזאת מכל מאכל אשר יאכל ומכל משקה אשר ישתה, גם פזר נתן ושלח לו יותר מכפי מחיית בנו למען העניק גם לבני הבית של המלמד. אמנם האנשים האלה העלימו מאת הנער כל מבחרי המטעמים ששלח לו אביו וכל חלק טוב השאירו לעצמם, ואל הנער ההוא נתנו מאכלים פחותים אשר לא ניסה בם מעולם. ובראות המלמד כי העלם קץ במאכליו, עשה עצמו כמתמיה ואמר, "מה לאביך כי הקפיץ ידו מלפרנס אותך בריווח כאשר בהיותך אצלו?" והנער ההוא מחריש משתאה לו, כי ידע כי באין ספק הוא שולח לו מכל טוב, והמלמד וביתו בוזזים איש לו.

לימים בא הנער לביתו וראה אביו כי הוא ככה דל ופניו רעים, ויאמר לו, "הלא תגיד, וכי אנכי מקמץ חלילה במחיית פרנסתך, הכי לא שלחתי לך כזאת וכזאת בריווח גדול?" ופורט לפניו כמה מיני מאכלים טובים ויקרים. ויען הנער ויאמר, "ידעתי אבי ידעתי, אבל חמסי על המלמד שנתת אותי אליו כי העלם יעלימו הוא ואשתו כל המאכלים הערבים אשר תשלח לידם, ולי לא יתנו כי אם לחם נקודים מגואל, ועל היותר יכאיבו את ליבי כי עוד יניעו ראש לנגדי ויתפלאו עלי לאמר, 'איה אביך האכזר, איה עושרו וסגולתו, מדוע ימנע ברכתו מבנו?'"

וזהו באור המדרש, "וחד אמר כמצודה שאין בה דגן", אחז מליצה צחה על קוטב העניין שזכרנו, כי כמו שהדגן במצודה הוא עיקר הסיבה לצוד ציד חיה ועוף, כי אך בשביל הדגן ניגשים אל המצודה, כך ע"י היות עם בני ישראל במצרים נמשך לשם כל השפע והברכות.

ומעתה תתורץ השאלה שלפנינו, כי הלא נודע מהפלגת הצלחת פרעה וכל מצרים מעת גלו ישראל לשם, וכן אמרו חז"ל, "אין טוב באה לעולם אלא בשביל ישראל, וכל מקום שהם שורים שם הברכות מצויות", וכל זאת מפאת התקרבותו יתברך אל עם בני ישראל הגרים בתוכם, כמאמר חז"ל, "כל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם", וכן הוא אומר, "אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה".

ע"כ בצאת ישראל ממצרים ונעדרו כל אלה, צווחו המצרים ווי, ולשון צער קאי על מצרים. ובזה יובן גם ההמשך, "ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו", ואיך בבת אחת נהפך ליבם אחרי רבות מופתי ה' בהם? אלא שרק אחרי שיצאו בני ישראל התגלה להם שכל השפע עזב אותם, וזהו דבר שלא היו מוכנים אליו.

(פורסם באשכולות # בשלח תשס''ט)