עם פתיחת פרשת בא, קוראים אנו על ציווי מיוחד שהקב''ה מצווה את משה:ֲ 

(א) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: (ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁרֲ ֲ שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ:

המתבונן בפסוקים מתפלא מאד. בניגוד לכל המכות שראינו לפני וגם לאלה שתבואנה אחרי, אין כאן אזכור מהי המכה שאותה מתכוין הקב''ה להנחית על פרעה. והפלא הוא שמיד לאחר הדברים האלה באים משה ואהרן אל פרעה ומודיעים לו בביטחון (ג) כֹּה אָמַר יְיָ אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: (ד) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּיֲ הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ:

והשאלות עולות מאליהן: איך הבין משה שמדובר במכת הארבה? כיצד ניתן להבין מהביטויים הכלליים "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, ולמען תספר, וידעתם כי אני יי" שהמכה הבאה היא מכת ארבה? איך היו יכולים משה ואהרן להיות בטוחים שלמכה הזאת התכוין הקב''ה? ננסה לענות על שאלה זו בכמה דרכים:

על דרך הפשט יש מקום לומר שהקב''ה אכן הודיע למשה שמדובר במכת הארבה, ורק לא טרח הכתוב לגלות זאת. בדרך זו צעד הרמב"ן ואלה דבריו: "והנה הודיע הקב''ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם בא אל פרעה, כי לא יאמר לו כלום? ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה". (תימוכין לזה ניתן למצוא בשמו''ר יג ד). בדרך יש קצת קושי, מה ראה הכתוב דווקא כאן להסתיר את שמה של המכה, ומה הסיבה להתנהלות כזו? תשובה נוספת ניתן להציע, שבמכה זו רצה הקב''ה לתת יד חופשית למשה להכריע מדעתו איזו מכה ראוי לתת כעת ומשה החליט על מכה זו בבחינת "הסכימה דעתו לדעת המקום" (יבמות סב א). ייתכן שרצה הקב''ה לשתף את משה בהחלטות על נתינת המכות, אולם עדיין לא הונח לנו מדוע דווקא במכה זו.

רבי יוסף בכור שור פרש על דרך הרמז. הקב''הֲ שתל רמזֲ במילותיו שניתן ללמוד מהן על מכת הארבה. הואיל ונאמר "ולמען תספר", סימן שיש כאן מכה שמספרים ומדברים עליה זמן רב. הארבה ניחן בסדר וארגון מעורר פליאה, הוא מגיע בקבוצה אחת מגובשת ועוזב כקבוצה אחת וזה פלא גדול, כמו שנאמר במשלי (ל, כז) "מלך אין לארבה, ויצא חוצץ כולו". בניגוד לשאר המכות בהן היו מעורבים בעלי חיים, שבאו בערבוביה וכל פרט התלהך באופן שרירותי, כאן היה מופת בסדר הגעה והעזיבה. משה ברוחב דעתו הבין שהכוונה למכת הארבה.

פירוש על דרך הדרש מצאנו בדברי הרא''ש על התורה וז''ל: "וא"ת משה היאך היה יודע שהקב"ה עתיד להביא עליהם מכת ארבה? וי"ל שהרגיש והתבונן בגזירה שווה ד"תספר" - "ספרו"ֲ גבי יואל שיש ארבה בפי' וכל הנביאים ניתנו למשה על פה עד בא כל נביא ונביא לכך נקראו דברי קבלה שלא ניתנו ליכתב אלא בקבלה ואע"פ שאמרו אין דנין דברי תורה מדברי קבלה אם למדה משה רבינו א"כ דנין". עכ''ל.

הרא''ש מסביר שהיו ידועים למשה רבנו כל דברי הנביאים שאחריו, ולמד ממכת הארבה הכתובה בספר יואל ובה מופיע הביטוי (יוא' א, ג):"עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶםֲ סַפֵּרוֲּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר", ומשה דרש גזירה שווה עפ''י המילה "תספר" המופיעה אצלנו.

נחתום בביאור נפלא על דרך הסוד, המיוחס לרבי שמשון מאסטרופולי זצ''ל ובנוי על ההבנה העמוקה ש"בדבר ה' שמים נעשו" וכפי שידוע שהקב''ה ברא את העולם במאמרות ובצירופי אותיות. נקדים כי מוצאות הפה חמישה המה: הגרון, החיך, הלשון, השיניים והחניכיים. לעיתים ישנה החלפה בין האותיות השייכות לאותה קבוצה, ודבר זה מפורסם בכל המקרא וספרות התורה שבע''פ.

בהקשר שלנו, אומר הר''ש מאסטרופולי את הרעיון הבא: הקב''ה ציווה את משה "בא אל פרעה" – דהיינו אותיותֲ "בא"ייכנסו למילהֲ "פרעה"ֲ ויחליפו את האותיות פ,ע, שהרי אל''ף מתחלפת בעי''ן (אהחר''ע גרוניות) ובי''ת מתחלפת בפ''ה (בומ''פ שפתיות) ותתקבל המילה "ארבה". וזהו סוד "למען שתי אותותי אלה בקרבו" כלומר – שתי האותיות האלה שייכנסו בקרב המילה פרעה. באמצעות פעולה זו לימד הקב''ה את משה ליצור את מכת הארבה בסוד האותיות.