תופעה מופלאה בפרשתנו. אין כוונתי לפתיחת פי הארץ ובליעת קרח ועדתו, זו אכן אחת התופעות המיוחדות בהיסטוריה, אולם ברצוני להתייחס לנושא אחר שלא זוכה להתייחסות רבה כשעוסקים בפרשת קרח. הנושא הוא מחתות החטאים והפיכתם לציפוי המזבח.

מיד לאחר מבחן המחתות ושריפת מאתיים וחמישים המקריבים, מצווה הקב"ה את משה לומר לאלעזר הכהן לגשת אל מקום השרפה ולאסוף את מאתיים וחמישים המחתות ולעשות מהם ציפוי למזבח. מהם הנימוקים לכך? חיוב ושלילה כאחד. מצד אחד: "זכּרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר" - זה מגלה שמעשיהם לא היו רצויים לפני ה'. מצד שני: "כי הקריבום לפני ה' ויקדשו" - המחתות מקודשות כי הקריבו אותן לפני ה'. כיצד שני נימוקים אלו עולים בקנה אחד? ממה נפשך, אם אותם 250 איש הקריבו קטורת זרה ונענשו, אין מקום לקדושה בכליהם. ואם מחתותיהם קדושות וראויות לגוף המזבח, מדוע איפוא נהרגו ונקראו חטּאים?

הרמב"ן הסביר שאותם אנשים הקדישו את המחתות לשמים, מתוך כוונה שיענה אותם האלוקים באש. הקדושה שדבקה במחתות צומחת על יסוד המחשבה הטהורה ועל יסוד הכוונה לשם שמים.

ר"י אברבנאל מוסיף, שמקריבי הקטורת לא היו אנשים רעים, הם קידשו את מחתותיהם לשמים. פועלם לא היה רצוי אך כוונתם הייתה טהורה. מעניין לציין את הערתו הקולעת של הרוגאצ'ובר, (עפ"י הירושלמי), שמחתתו של קרח נבלעה עמו ולא זכתה להיכלל בין המחתות כי כוונתו לא הייתה לשמים ולא דבקה בה הקדושה.

בעל העקדה, מפתח רעיון זה ומוצא קדושה במחתות בגלל שעל ידן התבררה האמת והתמוטט השקר. מכשיר שנעשתה על ידו פעולה כזו ראוי להערכה ולקדושה.

בכיוון חשיבה זה, קובע הנצי"ב, שהִתרעמות בני ישראל למחרת על הריגת ר"נ "חסידי הדור שמסרו נפשם על אהבת ה'", כלשונו, נשענת על העובדה שמחתותיהם נשארו בקדושתן ואף נעשו ציפוי למזבח, זה הוביל להתמרמרות העם באמרם למשה ולאהרון: "אתם המיתם את עם ה'". לא על בליעת קרח הייתה טענתם אלא על שריפת ר"נ מקריבי הקטורת.

 שתי מסקנות חשובות עלינו ללמוד מסיפור כואב ומופלא זה:

האחת, גם אנשים קדושים עם כוונות טהורות לשם שמיים, עלולים ליפול ברשת הכבוד המדומה ולטעות טעות מרה כשאין הדרכה נכונה עפ"י שכל של תורה.

המסקנה השניה, שהיא לדעתי גדולה יותר: כל פרט מקבל את ערכו ומקומו. אפילו מחשבה אחת של קדושה לא תשוב ריקם. התורה מלמדת אותנו להתבונן בעין בוחנת במציאות המורכבת והמסובכת שלפנינו ולתת לכל מרכיב את הביטוי הנכון והראוי לו מבלי להתבלבל מ"רעשי הרקע".

על אף שאותם אנשים נענשו כדין, המחתות קדושות הן וישמשו זיכרון לבני ישראל לעד.