בפרשת השבוע, לפני תחילת פרשיית המועדים מופיעות בפסוק אחד שתי מצוות שהאחת מבטאת את המציאות הנעלית ביותר, פסגת החיוב, והשניה – ההיפך הגמור ממנה, שיא התהום והשלילה.

המצוות הן קידוש השם וחילול השם. ככתוב (ויקרא כב, לב): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדישכם"

מצוות קידוש השם היא המעלה הגבוהה ביותר. כשאנו באים לברר מהו קידוש השם? וכי אנו מקדשים את שמו של הקב''ה בעולם? וכי לנו הוא צריך?! הלא מלא כל הארץ כבודו, השמים כסאו והארץ הדום רגליו, כיצד אנחנו קרוצי החומר יכולים לקדש את שמו של הקב''ה?

האמת, שאין אנו מוסיפים כלום לה' ואין הוא צריך לכלום. הקב"ה הוא מקור הקדושה כפי שכתוב "כי קדוש אני".

אולם, בכל זאת, יש צד בו נתן השי''ת לאדם שטח פעולה, על האדם מוטל לגלות את שם השם בעולם.

הרשב''א בתשובה (חלק א סימן תכג) נשאל על עניינה של הברכה, מה הכוונה שאנחנו מברכים את ה'? וכי יש לו צורך במשהו, שעלינו לברכו? וכי נוסף לו משהו ח''ו בעת שאנו מברכים אותו?! ומבאר שם שהכוונה בברכות שלנו היא שיתגלה וייראה לעין כל מלכותו יתברך בעולם, ויכירו יותר ויותר בני אדם במלכותו ואלוקותו. הברכה פירושה גילוי של השי''ת בעולם.

נמצאנו למדים, שקידוש השם עניינו לגלות את שמו של הקב''ה בעולם ואת הנהגתו ומציאותו. הנביא ישעיה אומר (מג, כא): "עם זו יצרתי תהילתי יספרו". ישראל מספרים תהילות ה' בעולם. התכלית של ישראל לגלות כמה שיותר את יד ה' בעולם, ולהביא לכל באי עולם את המוסר, הצדק, הקדושה וההכרה בבורא העולם.

בגמרא יומא (פו.) מובא שעל ידי מעשי האדם הוא יכול לגרום לקידוש השם אדיר וחלילה גם יכול לגרום למצב הפוך ח''ו. אם אדם "קורא ושונה... ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה... ראו כמה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו". בשעה שאדם גורם להרבות בכבוד שמיים הוא מגלה את האלוקות בעולם.

בימים אלו של ספירת העומר ובפרט בעת הזאת, שאנו נמצאים בחוג המשפחה, עלינו להוות דוגמא להתנהגות מופת עד שיאמרו עלינו "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".